השבוע הבנתי משהו על נשים, שנכון לאנשים בכלל.
אנשים יכולים להיות קורבן לאלימות, לעוולות, להתעללות.
אנשים יכולים להיות קורבן של עצמם. הפחד מדחייה גורם לנו לתסמונת לא פחות קשה, תסמונת הריצוי.
Pleaser people
אני פוגשת סביבי נשים מרצות.
החלק שהכי קשה לי בפגישות יעוץ לפעמים זה לראות עד כמה אישה מגיעה נמוך, מוחקת את הקול הפנימי שלה, מחפשת אהבה, תרה אחרי פרורים של תשומת לב, הערכה, כבוד, משוועת לתשוקה שמגיעה לה בזכות ולא בחסד.
מקבלת אפס מכל ציפיותיה או 10% במקרה הטוב.
מקבלת אפס ומשכנעת את עצמה שזה בסדר, בזמן שהיא ממשיכה למחוק את עצמה עוד יום.
“מה שהוא רוצה”, “איך שהוא רוצה”.
“הוא לא מרביץ לי”, היא תגיד לעצמה כשתשקול, בינה לבין עצמה אם לעזוב.
“מה כבר יש בחוץ יותר טוב?”
“לפחות הוא לא גבר מתעלל,” “לא הוא לא אלים, אלים כלכלית”, לא הוא לא…
מה את עושה שם?
מנסה להרגיש נחשבת, חשובה, נחשקת, אהובה.
איך את עושה את זה? את מרצה!
בעולם הפסיכולוגיה זה מאד ברור מאיפה זה מגיע, עוד מילדות את מנסה להיות כל מה שההורים שלך רוצים אבל הם אף פעם לא מרוצים אז את מעתיקה את זה להמשך, מחלקת את אהבתך בתקוה לקבל בחזרה.
זה לא תסמונת ששמורה לנשים לא עצמאיות, או לא עובדות, גם לא לאלה התלויות כלכלית, לא ליפות, לא למוזנחות. זה קשור רק לדבר אחד, חוסר אהבה עצמית.
כשאת לא אוהבת את עצמך, את לא מקשיבה לעצמך, לקול שלך, לדעה שלך, זה הרגל שנשים חושבות שיביא להן אהבה: “אם אעמוד בכל הדרישות, יאהבו אותי”.
כמה הלם זה כשזה בדיוק הפוך.
כשאת מרצה את מובנת מאליה.
כשאת מרצה את לא נחשבת.
כשאת מרצה למרות שאת נדיבה את לא מרגישה אושר בנתינה שלך אלא שאת מנוצלת.
כשאת מרצה את מאבדת את האותנטיות של מערכת היחסים שלך.
כשאת מרצה את מאבדת הדיוק הפנימי שלך.
כשאת מרצה את מאבדת הקול שלך, את המשמעות האישית שלך.
כשאת מרצה את מאבדת את עצמך. את הקשר שלך איתך.
את מראה שהכל בסדר לכולם, לוקחת על עצמך עוד מטלה שאת שונאת, מוותרת על עוד משהו שאת רוצה, כי את מרצה.
וזה נלקח כמובן מאיליו.
כשאת מרצה להגיד “לא!” זה אתגר. לא להסכים זה מאבק פנימי!
את לא רוצה להיות בעייתית…
אני מציעה פתרון:
תשאלי את עצמך – האם את מרצה?
האם את מתנצלת על קיומך?
האם ההרגל הזה גורם לך לקבל באמת אהבה הכרה וכבוד?
האם הוא באמת מתייחס אליך כמו המלכה הנדיבה והמפרגנת שאת?
האם זו מי שאת באמת רוצה להיות?
אם לא:
אז תחליטי – מי את כן רוצה להיות? ותתחילי לפעול לכיוון הזה.
תגידי לא! ותראי שהעולם לא קורס.
תעמדי על שלך ותרגישי שהפחד מתמסמס לתחושה נעימה של עצמאות.
תחליטי שאת אוהבת את עצמך, שמגיע לך, שאת ראויה ליותר!
תהי אותנטית.
תסכימי לשלם על זה מחיר, מקסימום לא יאהבו אותך. אז מה?
אולי יאהבו אותך בזכות זה יותר.
מה שבטוח,
תהי את.
