בית המשפט לעניני משפחה עשה כברת דרך מפוארת בעשור האחרון בכל מה שקשור לשאלת משמורת קטינים, אך יחד עם זאת המבחנים שמאפיינים את קבלת ההחלטות שלו עדין שרירותיים ומבוססי מחקר “עתיק” של היום. עתיק ולא רלוונטי.
בכל תיק משפחה שנפתח בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני, בו לבני הזוג יש ילדים, עולה שאלת “המשמורת” ו”הסדרי ראיה”. את שני המונחים הארכאיים האלה הצליח ביהמ”ש להשכיל ולמחוק מהטרמינולוגיה שלו.
פסק דין של בית המשפט המחוזי (כב’ הש’ שוחט) למעשה הורה כי אין יותר להשתמש כלל במונח משמורת, ויש שופטים (עדין מעט מידי) שמוחקים תביעות שמכתרות עצמן כתביעות משמורת.
את המונח “הסדרי ראיה” החליף המונח חלוקת זמני שהות. מונח שוויוני ונאור יותר ללא ספק. אשר במאבק ארוך, שאת חלקו ניהל גיא רוה מעמותת הורות שווה, , ארוך ועיקש הצליח לשנות את השיח במציאות המשפטית
דבר אחד שחייב להשתנות טרם שונה. המבחן האמיתי בו משתמש בית המשפט בבואו לקבוע את חלוקת זמני השהות והוא מבחן המסוגלות ההורית.
ואף שינוי בטרמינולוגיה זו או אחרת לא יוביל לשינוי מהותי עד שזה לא ישתנה.
לאחרונה קבוצה של 70 חוקרים אשר אחד מהם ישראלי, פרופ’ אמריטוס אבי שגיא-שורץ מאוניברסיטת חיפה פרסמו מסמך עמדה חשוב בו נכתב “הטעות היסודית היא להניח שטיב ההתקשרות הוא הסמן היחיד של טיב הקשר, וכי אי אפשר לשפוט התקשרות על בסיס צפייה בהתנהגויות בדידות לאורך זמן קצר.”
ובלשון פשוטה: בתי המשפט למעשה מבססים את השפיטה שלהם על מסקנות תסקיר שמוגש ע”י שרותי רווחה ברוב המקרים. במקרים אחרים על בסיס בדיקת מסוגלות הורית שנערכת על ידי מכון מיומן שתפקידו לקבוע מי ההורה הטוב מבין השניים. סוג של משפט שלמה של העידן המודרני.
מה בעצם עושה אותה עו”ס או אותו פסיכולוג ממונה? שהרי זמנו קצר ומוגבל, העומס גדול, וביהמ”ש מחכה למוצא פיו. ברוב המקרים פגישה עם כל צד ועם הילדים ואולי שוב עם ההורים וזהו. ברוב המקרים תוצאת התסקיר תהיה פסק הדין עצמו. פסק דין שקשה עד בלתי אפשרי לערער עליו. כי גורם טיפולי קבע קביעה נחרצת ולקרוא עליה תיגר זה לא פשוט.
הבעיה היא ששירותי הרווחה והמכונים הרלוונטיים, עובדים על פי אותה תאוריה פסיכולוגית משנות ה 70 שנקראת “תאוריית ההתקשרות” ( Attachment theory ) התאוריה הזו מספקת מבחן. לכן כל כך אוהבים להשתמש בה. בכל עניין משפטי הכי קל זה כשיש מבחן. מבחן זה משהו נוסחתי שקל ליישם על כל מקרה.
המבחן של תאוריית ההתקשרות הוא פשוט, ילד נמצא יחד עם ההורה בחדר, נכנס אדם זר, ואז ההורה יוצא. כעבור זמן מה ההורה חוזר. אם הילד נלחץ כשההורה הלך ונרגע כשהוא חוזר אז ההתקשרות בטוחה. אם הילד מתקשה להתרחק מההורה עוד כשהוא בחדר, נלחץ כשהוא הולך, וכשהוא חוזר הילד חשדן אליו ולא ממהר לרוץ אליו אלה מתקרב ומתרחק לסירוגין ומביע כעס (למי זה לא קרה אחרי נסיעה לחו”ל ברוגז הזה של ילד) זו התקשרות אמביוולנטית. ואם הילד מביע מצוקה כעס כשההורה נעלם וכשהוא חוזר הילד מתנהג באדישות כאיילו לא אכפת לו שההורה חזר, זו התקשרות נמנעת.
במבחן הזה מנצחת התקשרות בטוחה או אמביוולנטית על פני התקשרות נמנעת. וזהו. זה המבחן.
כאן ינסה ביהמ”ש באמצעות העובדים הסוציאליים לצמצם התקשרויות שאינם התקשרויות בטוחות.
אבל האם זה באמת הדבר הנכון?
חד משמעית לא!
ילדים עושים מניפולציות. זו עובדה. יודעים מה לקחת מאמא, יודעים מה הם מקבלים אצל אבא, וזה שההתקשרות עם כל אחד מהם היא אחרת לאו דווקא אומר שצריך לצמצם אחת על פני השנייה. ואכן המחקר החדש קובע כי זו לא מניפולציה זו חלק מלמידה חברתית. הילד לאחר כך יישם את ההתנהגות הזו עם חברים, עם בני זוג, בעבודה. ידע מה הוא יכול לקבל מכל אחד מהם ולמה עדיף מראש לא לצפות.
כשהרעיון הוא ללא קשר לחלוקת זמנים זו או אחרת התלויה בכל מקרה לגופו, למקסם עד כמה שניתן ולשמר את הקשר של הילד עם כל דמות טיפולית בעולמו.
עוד אומר המחקר, במקרים מסוימים כאשר ההורה לא נותן לילד ביטחון, דווקא אז עושה הילד את המקסימום כדי לחפש ביטחון, דברים שהוא לא עושה בסוג התקשרות אחר. ואלה חשובים להתפתחות האישית שלו כאדם בחברה.
כל מה שנכתב לא מתייחס כמובן למקרים של הזנחת ילד רשלנות, או התנהגות פוגענית ברורה, אלה הם מקרי קיצון. אלה למרבית התיקים שמגיעים עם שאלת חלוקת זמנים ומוכרעים על ידי תסקרים הרבה מאד פעמים בטעות לדעתי.
הפכתי לא פעם חוות דעת של עובדים סוציאליים, אבל מדובר בהליך ארוך סיזיפי ויקר. כשאתה מתחיל את הדיאלוג מול בית המשפט כשידה של הרווחה על העליונה ולך תוכיח אחרת. הרי הם אנשי מקצוע. ודעתם לכאורה אובייקטיבית.
כל מה שאני טוענת זה שלפעמים צריך לעצור ולבחון את המבחנים המשפטיים. לבחון אם המציאות המשפטית עדין מתאימה לקידמה, למידע, לעידן, להבין שהכללים והמבחנים כבר פחות רלוונטיים ולהטיל בהם ספק ולהחליף אותם באחרים ממש כמו שעשינו עם הטרמינולוגיה. כסטודנטית לשעבר של הפילוסופיה של הלשון אני מכירה בערכה ויכולתה של השפה להשפיע על האמת. אבל כאן נדרש מעשה אקטיבי שחייב להתחיל באולמות ביהמ”ש.
ולצופי “יורשים” (Succession):
בהיותי בבידוד צפיתי בבינג’ של “יורשים”. בחיים האמיתיים אין לי אף פעם זמן לראות סדרות וזה אחד מיתרונות הבידוד ותודה לקורונה.
זוהי למעשה סדרת דרמה סאטירית שחורה , שנוצרה על ידי היוצר ג’סי ארמסטרונג. הסדרה מתמקדת במאבקי השליטה של בני משפחת רוי, בעליה של תאגיד התקשורת והבידור העולמית “וייסטאר רויקו”, שנלחמים על השליטה בתאגיד המשפחתי על רקע בריאותו הרופפת של פטריארך המשפחה, לוגן רוי, המסרב להרפות מניהול התאגיד.
אבל זו בעצם סדרה על משפחה. משפחה לא מתפקדת. ללא ערכים, בעצם הערך העליון שלה הוא כסף ורווחים על פני הכל. משפחה לוקה בהרבה מחלות של, הזנחה רגשית קשה, פלגנות בין אחים כאקט הורי. שיסוי האחים זה בזה לטובת השיגים כלכליים, נרקיסיזם קשה של כל הדמויות. מגלומניה ועוד. לילדים האלה יש הורים. שניהם לא נתנו להם אהבה. לא באופן שבו אנו מכירים אהבה. או חושבים אהבה. אבל הם נתנו להם דברים אחרים וברגעי חסד ניתן לראות שהם למדו לחיות בג’ונגל של תאגידי ענק, הפכו לוחמי קומנדו של החברה שלהם ועדין למרות הכל מה שמחבר אותם תמיד זה העובדה שהם משפחה.
לטוב ולרע ההתקשרויות שהיו להם עם הוריהם עיצבו אותם לאנשים שהם. לא בטוח שאם היו מוצאים מביתם לאומנה גורלם היה עדיף. ברע שלהם הם מאוחדים. בערכים שלהם הם מתקשרים. זה כמובן דוגמא קיצונית למשפחה לא מתפקדת ברמה הרגשית כדי לייצר רייטינג. ועדין להוכחה שהתקשרות היא התקשרות חשובה. גם אם תכשל במבחן.
יש לנו היום הרבה מאד סוגי משפחות, הרבה מאד סוגי יחסים, יש הורים פסיכולוגיים והורים ביולוגיים, ויש ערך לכל קשר שמי מהילדים יכול להרוויח ממנו כל עוד טובת הילד נשמרת. יש למגר בחירוף נפש ובכלים חדשים את תופעת הניכור ההורי. ויש לבחון במבחנים חדשים את שאלת ההורות. כי אם לא נעשה את זה אנחנו חוטאים למטרת העל של בית המשפט לענייני משפחה ובכלל והיא טובת הילד.
