המקום שעושה אותך מאושר והוא לא על הגלובוס. סיכום שבועי:
זה היה שבוע משוגע, הוא התחיל בשלושה ימים באיסטנבול, והסתיים בערב חג שני עמוס לעייפה באוכל ובהחלטות.
אז עליינו על מטוס אני והילה, אחד הדברים המדהימים בעבודה הזו היא לבקר קולגות מעבר לים.
סוג של מציצנות מלווה את המפגשים האלה. איך הם נראים? איך המשרדים מעוצבים? כמה עורכי דין במשרד? איך הם מנהלים ומתנהלים. מאחר ואחד החלקים האהוב עליי ביותר בעבודה שלי הוא גירושין בינלאומיים, זימנתי לעצמי לא מעט תיקים כאלה, בולגריה, שוויץ צרפת ועכשיו טורקיה.
המסקנה לא מפסיקה להדהים. השונות בינינו עצומה אנחנו לא בעלי אותה דת, לא אותה מנטליות, לעיתים אף לא אותו צבע עור, אנחנו לא דוברים את אותה שפה, והחוקים שלנו שונים לפעמים בתכלית. אבל ברגע שיש מפגש בין שני עורכי דין לענייני משפחה, ההבדלים נמוגים וההבנה הלא מדוברת על התנהלות משברים זוגיים הופכת להיות השפה. וזו שפה שמוכרת לשני הצדדים.
משברים הם שפה בינלאומית (כתבתי על זה ספר) וכששני עורכי דין מרקע שונה לחלוטין משוחחים על משבר של בני זוג, כל השוני נעלם ונותרים רק קווי הדמיון של המשבר, הפגיעה, הנקמה, הצורך לפרק, החשיבה המשותפת שהסכם הוא הדרך הנכונה ויש לשאוף להסכם ולא למלחמה, הביקורת על התהליכים הארוכים מידי בבתי המשפט. כאן ובכל מקום בעולם אותה ביקורת.
היה מרתק.
הספקנו גם לטייל כמה שעות ולגלות שבטורקיה הכל זול בהרבה, האוכל, הקניות, הכל. וחזרנו.
ביום רביעי עבדתי, קיבלתי למשרדי לקוח חדש שעשו עליו תוכנית טלוויזיה, וחווה התעללות תקשורתית קשה, מאחר ובימים אלה מוגשת תביעה נזיקית אדירה כנגד הערוץ והתוכנית, אני מנועה כרגע מלתת פרטים. אבל רק אומר שיש ילד באמצע וגבולות נחצו ללא ספק, וברגע שיוסר החיסיון- והוא יוסר, אני אספר לכם בפירוט כמה קל להרוס חיים של אדם , אם משהו בטלוויזיה, בפריים טיים, החליט להרוס לך אותם.
ביום חמישי כבר יצאנו לחופשה נוספת ולערב חג שני. מצבי הקיצון בין עבודה מרוחקת מעבר לים וערבי חג מלאים בזמן משפחה גורמים לי להרהר על מה חשוב באמת בחיים ולהודות על מה שיש:
השבוע הזה הזכיר לי עד כמה אני אוהבת את המקצוע שלי, כמה הוא מרתק, מעניין, טומן בחובו הכל: שאלות כלכליות מורכבות לצד מקרים נוגעים ללב. ואני תמיד זוכרת לעשות את העבודה הזאת מתוך תחושת שליחות וייעוד, שמעניקה לי משמעות.
כן כולם בסוף רוצים משמעות, זה ללא ספק מחולל האושר האמיתי היחיד. ואני מודה לאלוהים שיש לי אותו.
אחת העובדות שלי עוזבת אחרי הרבה שנים, הפרידה ממנה קשה כי אני אוהבת אותה מאד. אבל פתאום הבנתי שאם היא לא קמה בבוקר עם השמחה שאני קמה איתה כדי לשמוע את הסיפורים האלה ולנהל את המשברים המשפטיים והפסיכולוגיים האלה, אם היא אומללה מזה, אז באמת עדיף לעזוב.
ונזכרתי במה שאני מלמדת את הילדים שלי: אל תישארו איפה שלא טוב לכם. לא לכולם טוב בדיוק באותו המקום.
אז הנה הסתיימה לה פגרת הפסח, החופשה, הארוחות הכבדות, הקיץ כבר ממש כאן ואני לגמרי מוכנה למה שיזמן לי שבוע הבא.
שיהיה לכולם שבוע מוצלח וטוב.
