בין דיונים לפגישות ובין עצב לשמחה ושוב לעצב
עוד שבוע במדינת ישראל האחת והיחידה שחגגה השבוע 74
השבוע התחיל בהרבה מאד פגישות שנדחסו לתוך ימים ארוכים ועמוסים לעייפה בשל השבוע הקצר והחגיגי שהמתין לנו.
כידוע הליכי גירושין מתאפיינים בסערת רגשות אימתנית. כזאת שאוחזת ומטלטלת את הגוף והלב מבפנים וגורמת לתופעות חדשות, שלא היו קודם. חשדנות ייתר, זהירות ייתר, בילוש הקלטות ועוד.
אבל לא חשוב עד כמה סוערים ההליכים יש קוים אדומים שאסור לחצות. בדיון בבית הדין הרבני ביום שלישי האחרון חקרתי גבר שחזר לשלום בית עם אשתו. הוא חתם איתה על הסכם שלום בית לחילופין גירושין אחרי ניהול הליכים משפטיים ומתוך מה שנראה לאשה כפיוס. האישה קיבלה יעוץ מאחורי הקלעים, אך הגבר היה מיוצג. בסופו של דבר הוא שכנע אותה שאין לה שום צורך בייצוג כי באמת ובתמים הוא אוהב אותה ומתכנן לחיות איתה לנצח. ולכן היא לא צריכה בכלל לדאוג כשהיא חותמת על הסכם שבו היא מסכימה, למרות פערי השכר העצומים ביניהם, שלא לקבל מזונות עבור שלושת הילדים, ולוותר לו על מחצית דירה שרכשו יחד.
גם השופט שאישר את ההסכם הרים גבה, והאישה הבהירה שהיא חתמה בניגוד לעצת עורך דינה אבל זה לא אכפת לה, כי היא מאמינה שהם ישארו לנצח יחד.
חודשיים לאחר אישור ההסכם הגיש הבעל הודעת גירושין לאשה. ותביעה לגירושין. בבית הדין הרבני על דוכן העדים הוכחתי בקלות שמדובר ברמאות לשמה. חקרתי את הבעל שתי וערב על הודעות ווטסאפ ששלח לה בהם הוא מבהיר לה חד משמעית שלא יהיה שלום בית בלי הסכם. הוא ניצל את רצונה העז בשלום בית כדי לקבל מתנות שלא הגיעו לו. טענתי בפני ביה”ד שיש להחזיר לאשה את המתנות שנתנה מפני שאלה ניתנו במרמה. כמה נורא זה שמשהו מנצל את חולשתך, את אהבתך, ואת הרצון העז שלך לשמור על שלמות המשפחה. וגם, אם לקחת עו”ד, שילמת שכר טירחה, לכל הפחות תקשיבי למה שהוא אומר לך. בשביל מה ללכת למומחה אם אין כוונה להקשיב למומחיותו?
משם המשכנו ליום זכרון עצוב כרגיל עם השירים הכי יפים ברדיו, כאלה שגורמים לך להזיל דמעות ולהבין עד כמה כל אדם צריך לאמר תודה על היש. ולהכנס לפרופורציות על מה שחסר לו.
לאחר הצפירה שהעבירה את כולנו מיום הזכרון ליום העצמאות, חזרנו לשמוח. זה תמיד קשה להתמודדות הרגע הזה, שכמו בלחיצת כפתור צריך לעבור בין עצב לשמחה. ואני חושבת על המשפחות השכולות , אלה שהאבדון נוכח ביום יום שלהם. על איזה כפתור הם יכולים ללחוץ כדי לעבור מעצב לשמחה. יש כזה בכלל? איך הם מנהלים את חייהם לפני ואחרי סוחבים על בשרם את צלקות התקומה של המדינה.
ואז איך מדינה שלמה עוברת לחגיגות ענק, במסיבות עד אור הבוקר, כמה מרגש זה הרגע הזה שאנחנו שמחים בעצמאותנו הצעירה. אבל בישראל כמו בישראל, לא הספקנו לחגוג לאורך זמן, כאשר בשעות הערב ארע הרצח המתועב באלעד, שלושה גברים בני 40 ושני פצועים באורח קשה מילאו את הוראותיו של יחיא סינוואר ימח שמו , לרצוח “עם נשק או גרזן”. וזה שוב היכה בי, המעברים הדרמטיים מעצב לשמחה, משמחה לעצב, כמה צעירה המדינה שלנו אך יחד עם זאת למודת קרבות ודם, נעה בין סערות לניצחונות בין רציחות לתקומה. ואני הרי יודעת שסערות לא נמשכות לנצח, ובכל זאת עד מתי?
