קצת לפני פגרת בית המשפט, לא שבדיני משפחה באמת מדובר בפגרה, (הפגרה שלנו בדרך כלל עמוסה בדיונים פשוט מול שופטים תורנים) מתמלא היומן בדיונים, אלה שהיו קבועים חודשים מראש ואלה שהחליט ביהמ”ש שעדיף לנהל עכשיו ובאופן ספונטני לפני הפגרה, ככה מצאתי את עצמי מטיילת בארץ השבוע בין רחובות , חדרה לראשון, תל אביב וירושלים. כשהחיים האישיים שלי נשזרים פנימה בשעות שאחרי ולפני.
אבל בכל דיון ודיון אני מגלמת את תפקיד הלקוח, מזדהה עם המועקה שלו עם הבעיות שלו ומביאה אותם באופן הכי מדויק בפני ביהמ”ש בתקוה שיעזור לנו למצוא פתרון. חלק מהתיקים הסתיימו בהסכם בחלקם חלק ניהלנו הוכחות וסיכומים בע”פ, וחלקם רק החלו ועוד יש לצדדים דרך ארוכה מאד לעבור עד שיבשילו לפתרון.
דברים מופלאים מתרחשים דווקא בדרך לדיונים, זה מזכיר לי את בעלי שאומר שהזמן איכות הכי טוב עם הילדים זה כשהוא מסיע אותם לבית הספר, פתאום זה מן זמן אחד על אחד כזה שהילדים מרשים לעצמם להגיד דברים קצת יותר עמוקים מ “היה כיף” ו “אין לי כח לדבר”. למסע אל הדיון יוצאת איתי בכל פעם עו”ד אחרת אשר מלווה את התיק. וכאורך הנסיעה כך אורך זמן האיכות והתגליות המופלאות שאני מגלה עליהן ועל החיים. אז
הנה התובנות ממסעותיי אל הדיונים בלי שמות
כמובן, רק הן יודעות:
במסע אל הדיון ברחובות:
כשמשהו מבקש שתשחרר אותו, ואתה מצליח לשחרר את האגו שלך, לכבוש את העלבון ואת חרדת הנטישה, מצליח להגיד לעצמך שזה לא אישי, גם מי שרוצה לעזוב אותך יתקשה, אולי אפילו יותר ממך. ורק אז יוכל לבחון אם הבעיה היא אתה או אולי פנימית שלו. רוצה לאמר דוקא כשמשחררים בהסכמה באהבה ומתוך פשרות יש יותר סיכוי שתחזרו. ואם לא, השלמות הנפשית שלך עם איך שאתה פעלת בפרידה תאפשר לך להרגיש שעשית הכל, הלב שלך נקי, ואם צריך להתאבל תעשה זאת אחר כך לבד. זה שתתגבר, זה בטוח. סערות לא נמשכות לנצח והזמן כמו בכל אובדן עושה את שלו.
במסע אל הדיון בראשון לציון:
כשמשהו מתנהג אליך בהתנהגות מחפירה, מנסה להעליב אותך, להקטין אותך, אם אתה יודע שפעלת ע”פ אמות המוסר שלך ובשיא המקצועיות. כל ההתנהגות הזאת “תנשך אותו בתחת” ברגע האמת אנשים תמיד ידעו מי היה בן אדם, שמר על ערכים וסטנדרט גבוהה ומי טירפד פגע וקילקל עבור בצע כסף. רגע האמת יכול להיות דיון בו הדברים ברורים כשמש בפני השופט שייתן את הדין על ההתנהלות. או מקום אחר. האמת סופה להתגלות. וכשהיא תתגלה עדיף להיות זה שלא נכנע לייצר לנקום בחזרה, או להגיב באימפולסיביות למי שפגע בו. הסבלנות משתלמת.
במסע אל הדיון בחדרה:
גם כשאתה חושב, שאין פתרון. אם תתמיד בחיפוש הוא בסוף יופיע. גם אם אתה סבור שלעולם כבר לא תהיה לך זוגיות כזו, כי זו הכי טובה שהייתה לך, כי אין סיכוי שתאהב שוב, וכי מה שהיה לכם כבר לא יהיה לך עם אף אחת אחרת, זו לא האמת. באמת של החיים יבוא אחרת או אחר, שיהיו נכונים יותר בהרבה מובנים, הלב רחב ואפשר להתאהב שוב וזה אפילו מרגש, פתאום תבין שבדברים מסויימים זה יותר טוב ומשלים את מה שהיה חסר והדחקת, בדברים אחרים זה פשוט אחר אבל לא אומר שזה פחות טוב. סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. בזוגיות בחברות בעבודה …
במסע לירושלים:
פרפקציוניזם. תכונה חשובה מאד במקצוע שלנו. מוערכת מאד על ידי ועל ידי הלקוחות. היכולת ״האנאלית״ לשחות בפרטים , במספרים, בטבלאות ובדפי אקסל, היא כח על. אבל היא בהחלט יכולה לפגוע באיכות החיים של מי שמביא אותה אל חייו האישיים. להיות פרפקציוניסט זה להיות המבקר הקשוח ביותר של עצמך. אני לא מספיק טובה…לא אמא הכי טובה, לא בת זוג הכי טובה, לא בת הכי טובה, לא קניתי, לא עשיתי, לא הכנתי ועד ועוד הלכאה עצמית שסופה תסכול ופגיעה בבטחון עצמי. אז מה הפתרון? לדעת לשחרר את הפרפקציוניזם במקומות האישיים. להיות פרפקציוניסט בעבודה ופחות בכל הדברים האחרים כי הם לא באמת צריכים את זה. אז איך משחררים? באמצעות חמלה עצמית. להניח יד על הלב, לנשום נשימה עמוקה ולהגיד לעצמי, אני בסדר גמור. זה בסדר להיות קצת פחות. זה לא הופך אותי ללא ראויה לאהבה, הערכה, או גמול. מותר לי לשחרר. בתוכי ילדה קטנה או ילד שזקוקים גם לחמלה העצמית שלי במירוץ הזה של החיים ואי אפשר הכלללל.
במסע לתל אביב:
אוכל הוא עדין פרס עבורנו. אני מנסה לנתק כבר שנים את הקשר בין מצבים רגשיים לאוכל , ללא הצלחה יש לאמר. בסוף השבוע העמוס הזה שמעתי הודעה קולית של אחת מעורכות הדין במשרד לאחרת. “אולי, לסיום השבוע הזה, נחגוג במסיבת שניצלים וצ׳יפס ממש מגיע לנו”. וחייכתי לעצמי, הלב שלי התמלא באהבה אליהן. בסוף כולן ילדות שרוצות שניצל וצ’יפס ופחממות לקינוח. עוסקות בדיני נפשות. בדיונים הכי קשים , בצרות הכי גדולות של אחרים, תוך התמודדות עם החיים האישיים שלהם, אבל בסוף כולן מחייכות מקצת פחמימות לנשמה. טוב אין מה לעשות, צריך לשחרר את הפרפקציוניזם לטובת חמלה עצמית. אז חגגנו עם שניצל צ׳יפס ושוקולד.
