יש שבועות כאלה שנדרשת בהם מלא , אבל מלא חמלה עצמית
כשחזרתי ביום ראשון מירדן היה ברור שמדובר בשבוע קצר אך אינטנסיבי. כל מה שלא עשיתי בראשון וביום חמישי יידחף בצפיפות לתוך הלו”ז כדי להספיק להתכונן, להכין, ללמוד , להפגש, לנהל, לטפל, לענות, לאכול ולהתאמן.
ובאמת כאלה היו ימים שני ושלישי ואז… חטפתי וירוס בטן. לא פגישות ולא דיונים ובטח שלא אימונים.
וירוס בטן הוא מסוג הווירוסים שגורם לך לחשוב שהגעת לסוף חייך. לא ברור לך איך הדבר הזה יגמר ואם בכלל יגמר. כל הלילה לחשתי לעצמי, שסערות לא נמשכות לנצח , גם זה יעבור. עשיתי מדיטציות ריפוי , נשמתי והתפתלתי וחיכיתי שיגמר. זה לא נגמר כל כך מהר, גם למחרת ליוותה אותי חולשת הגוף ואפילו היום עוד לא הצלחתי לחזור לעצמי לגמרי.
וכל מה שחשבתי עליו זה מה אני לא עושה, מה אני מפספסת, FOMO מטורף שתקף אותי. ובמקום לשחרר, נלחמתי. “לא לא אני חיבת לקום”, “אני חיבת להתאמן”, “אני חיבת לעשות מלא דברים”… בעלי הסתכל עלי כאילו אני משגעת, לא מבינה את התמונה בכלל. אבל הוא לא אומר כלום כי הוא כבר יודע שזה מיותר, ממילא אני לא אקשיב לאף אחד.
אבל לגוף שלי לא היתה לי ברירה אלה להקשיב. הוא פשוט החליט ולא יכולתי לזוז. ואז החלטתי לשחרר
כמה אני קשה עם עצמי, כמה בקורת עצמית על כל מה שעוד לא עשיתי, מה שתכננתי ולא הספקתי מה שאכלתי למרות שלא כדאי לי כמה לא התאמנתי למרות שהבטחתי לעצמי. כל העול הזה על הכתפיים שלי. מי שם אותו שם?
אני
ואז נזכרתי בפרק מהספר שלי הנה השורות הראשונות:
“חמלה עצמית – אין שלמות בעולם
בניגוד לפרקים האחרים, שבהם יכולתי לתרום ניסיון חיים מוכח, הצלחות ממשיות ושיטות שעובדות – הפרק הזה הוא יעד אישי עבורי. אני עדיין קשה מאוד עם עצמי, פרפקציוניסטית להחריד, והמבקרת הגדולה ביותר של עצמי. זה לא שלא השתפרתי: אני עושה את זה במילים יפות ולא פוגעניות כלפי עצמי (משתדלת, לפעמים נפלט לי על עצמי “את פרה”). אבל ברצינות, השתפרתי בלהקל על עצמי ולהבין שגם אני זקוקה לחמלה – בעיקר מעצמי. זה לא באמת עוזר שמישהו אחר יגיד לי שזה אנושי לטעות, ליפול. אני צריכה להסכים שזה בסדר שזה קרה, ולסלוח לעצמי. אז אכתוב את הפרק הזה כי אני יודעת בדיוק מה לעשות, אבל אמשיך לעבוד על עצמי בעניין הזה גם כשכתיבת הספר תסתיים”.
אז החלטתי להקשיב לעצמי. להסכים לנוח. להבין שזה גם חלק מהמסע ושצריך לסמוך על הדרך. וששום דבר כנראה לא באמת יקרה גם אם לא אעשה כלום.
גם אם השבוע כולו היה על “חצי כח”. יש עוד כל כך הרבה שבועות, חיים שלמים להספיק ולעשות. אז כשהחיים נכנסים עם איזה וירוס דרך החלון, זה בסדר להעניק לעצמך קצת חמלה עצמית. לשחרר קצת את הפרפקציוניזם ופשוט לנשום רגע.עד שבוע הבא.
