“החיים הם סך הבחירות שלנו” אלבר קאמי
השבוע נכנס אלי למשרד לקוח וסיפר סיפור, כולל שהשמיע לי הקלטות של השיחות, כך שלא היה לי ספק באמיתות דבריו, כששמעתי לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
חלק מהזמן זה היה נשמע כמו מערכון של ארץ נהדרת, חלק מהזמן הכאב שלו, הייאוש והסבל מילאו את האויר בחדר שלי.
הלכתי כמה ימים עם הסיפור הזה ובסוף נתתי לו כותרת. בחירה!
רק השמות בדויים הסיפור אמיתי לחלוטין:
יוסי ואיריס בני זוג. כבר 35 שנה. יש להם 3 ילדים כולם בגירים. הסיבה שהם לא נשואים , היא שהיא כל הזמן מבטיחה להשתנות ולטפל והוא כל הזמן אומר שרק אחרי שתטפל בעצמה יינשאו.
הם נפרדו וחזרו עשרות פעמים במהלך 35 השנים הללו. ופעם אחת הצליחו להחזיק מעמד שנתיים ימים.
ועכשיו הוא אומר אני רוצה סופית להפרד. זהו זה הסוף אני לא מוכן יותר. לא יכול לסבול עוד יום אחד. אני רוצה שקט.
מסתבר שאיריס קנאית אובססיבית. היא “גרה” עליו. מתקשרת 30 לפעמים 40 פעם ביום . כשלא האמנתי הראה לי את המכשיר הסלולרי, אני חושבת שהוא המעיט במספר. אם הוא לא עונה לטלפון, היא לא תפסיק להתקשר וכשיענה יחטוף מטר של קללות אינסופיות. וכך השיחות הולכות כל יום. יום אחרי יום 35 שנה…
היא: “איפה אתה, יא חרא, למה אתה לא עונה”
הוא: “די איריס כבר דיברנו עשר פעמים תני לי לעבוד”
היא : “אני יודעת למה לא ענית, יא זבל יא חרא יא בן זונה, אתה הלכת לזונה שלך נכון… אתה חושב אני מטומטמת. איפה היא גרה עכשיו? רמת גן? הרצליה? בכל מקום יש אחת , חכה חכה כשתבוא הביתה היום…”
והוא עונה לה: “את זונה, יא חולת נפש יא אבאבנל, די כבר משוגעת…..”.
היא: ” אתה עוזב היום אני מעיפה אותך יא בן של זונה..”
והוא: “הלוואי כבר יאללה רק להתרחק ממך יא חולה..”
איפה שכתוב שלוש נקודות, זה כי התביישתי לכתוב את שאר הקללות.
לקחתי לעצמי רגע. הייתי מזועזעת. זו הרי אלימות לכל דבר. הדדית יש לאמר. השכירה שהייתה איתי בחדר היתה פעורת עיניים וברור היה שמצופה ממני למהר ולגרש אותו מתוך התופת בה הוא חי. אבל עצרתי.
אתה אוהב אותה? הוא היסס…זה כבר לא רלוונטי אני לא יכול לחיות ככה
מי אמר לך את זה? כל החברים שלי, כולם כל מי ששומע את השיחות האלה אומר שזה לא חיים
אבל זה החיים שלך. היית שנתיים מחוץ לבית וחזרת, למה? היא הרי כבבר בת 58 שאתה יודע שהיא לא תשתנה.
אתם עושים סקס? כל הזמן סיפר
אז אולי זה סם האהבה שלכם. אנחנו לא שופטים מה מתאים לך.
יש כל מיני מערכות יחסים. נכון שאם ניקח את השיחות האלה ונניח אותם תחת מיקרוספקופ של בית משפט למשפחה מדובר באלימות חמורה והתנהלות לא נורמטיבית. אבל אם אתה לא באמת נפגע מזה, והיא לא ואתם ממשיכים לחיות באינטימיות אז מה אכפת לך מה חושבים כל השאר על הבחירה שלך?
תחשוב טוב אם אתה באמת רוצה להפרד. או שתתחיל הליך משפטי תזרוק כסף וממילא תחזור אליה.
האם זה אמיתי או עוד כלי במערכת היחסים הזאת שבה כל אחד פוגע בשני ואולי פשוט השלמת אם זה ואתה כאן רק בגלל מה יגידו אחרים. למי זה באמת מפריע לחברים שלך או לך?
את מבלבלת אותי. השיב. אתה לא שלם עם עצמך אמרתי לו. כשתהיה שלם עם הבחירה בה או בפרידה. אני כאן
אז כן חשבתי על בחירות, הרי אנחנו סך כל הבחירות שלנו.
אבל לא רק, אנחנו גם סך כל ההרגלים שלנו, הערכים שלנו, האמונות שלנו
המעשים. הכל מתחיל בהחלטה השלב הבא הוא הבחירה.
אז איך זה עובד? קודם כל לפני הבחירה אנחנו מחליטים. לפעמים לפי מידע, לפעמים לפי תחושת בטן, אינסטינקט, לפעמים הבחירה היא קלה וברורה, כי האופציות האחרות פשוט פחות טובות, לפעמים הבחירה קשה כי אין באמת אופציה אחת טובה מחברתה ופשוט יש מחיר לשלם על כל אחת מאופציות.
אז איך נחליט?
רוב הזמן נעשה השוואה, לפעמים אפילו טבלה שתעזור לנו להחליט, בעד ונגד, אבל הסוד האמיתי הוא להיות שלם עם הבחירות שלנו. כי אז אנחנו נהיה שלמים עם החיים אותם אנו חיים.
קודם כל להחליט זה קשה. אנשים לא אוהבים להחליט. למה? זה קשור ל FOBO fear of better option הפחד שבחרנו אבל תמיד יש אופציה טובה יותר.
וזה נקרא “פרדוקס הבחירה”
פרופסור בארי שוורץ פסיכולוג אמריקאי שבחן את כל נושא יחסי הגומלין בחברה בחירות ומה שבינהם. מסביר: כשאני הולך לסופר ורוצה לקנות רוטב לסלט ועל המדף יש 175 סוגי רוטב לסלט, בלי קשר לסוגי שמנים או סוגי חומץ וחרדל שיכולים להפוך לרוטב. אני עומד מול כ 500 אופציות בחירה. התפוצצות של אופציות.
האם זה הופך אותי למאושר יותר?
האם זה חדשות טובות או רעות?
יש לפחות 2 תופעות שליליות מאד שמגיעות עם כמות האופציות הזו והחופש לבחור אומר פרופ’ שוורץ,
האחת, זה מייצר שיתוק במקום פעולה- כשיש לך 50 דברים לבחור מהם אתה מעדיף לדחות את הבחירה.
השניה, גם אם נצליח להתגבר על השיתוק ולבחור נהיה הרבה פחות מרוצים מהבחירה מאשר היו פחות בחירות.
כי תמיד נשאל את עצמינו לגבי הבחירה הדמיונית שלא בחרנו. ככל שיש יותר בחירה ככה אנחנו לא נהיה מרוצים מהבחירה שלנו, כי בכל פעם שאתה בוחר במשהו אחד אתה למעשה מוותר על משהו אחר וזה מדכא אותך.
עוד בעיה, מרוב אופציות הציפיות שלנו כל כך גבוהות מהבחירה שלנו שלא חשוב מה היא תאכזב אותנו.
מסקנות המחקר של פרופ’ שוורץ הן, הוספת אופציות יכולה לעזור, אבל להעלות את הציפיות מהבחירה שלכם. וגם יכולות לעזור רק כשמדובר בכמותת אופציות מוגבלת. נגיד 5 סוגי רוטב לסלט יגרמו לכם להרגיש שבחרתם ונהנתם. 500 יגרמו לכם לתסכול ואכזבה בטוחה כי לא חשוב מה בחרתם בטוח יש בין כל מאות האופציות משהו טוב יותר פשוט לא הצלחתם לבחור נכון.
וזה רק רוטב לסלט. מה אם החלטות הרות גורל כמו האם להתחתן עם החבר שלי? כשבאינסטגרם יש עוד מאה אופציות שלא בדקתי. מערכת יחסים לעולם אינה מושלמת וכמות האופציות מטילה צל על הבחירה שלי. ואפילו מוביל לאשמה עצמית הרי אני בחרתי, אף אחד לא בחר בשבילי מכאן שאני אשם שלא בחרתי נכון. והנה הדרך לדכאון ותסכול סלולה.
יש כנראה מס אופציות שישפרו את חיינו אבל מזמן מזמן עברנו אותו.
אז יוסי בחר. זו לא הבחירה המובנת מאליה וגם לא הקלה ביותר. וכן יש כנראה אופציות טובות יותר, אבל אולי לא עבורו, אולי יש שם רווחים שאני לא יודעת עליהם וזר לא יבין זאת. אנחנו הרי אף פעם לא באמת יודעים מה קורה בתוך זוגיות עד שלא שמים אותה מתחת למיקרוספקופ הגירושין.
אני חושבת שמה שצריך לזכור זה שבסוף, ברוב המקרים אפשר פשוט לשנות את הבחירה כמעט בכל דבר, לבחור בן זוג חדש, עבודה חדשה, מקום מגורים חדש. ולבחור מי אתם באמת רוצים להיות. ולבחור את החיים שאתם רוצים על כל מה שהם מביאים איתם אמונות חדשות, ערכים חדשים, הרגלים חדשים. בחירות חדשות. כל יום מחדש.
