רציתי לסכם לכם את השבוע על כל ההתפתחויות שבו. המשפטיות והאישיות.
בחיי שרציתי…
אבל הסיפור של הלקוחה הזאת שיתק אצלי כל רצון להתעסק בשגרה. מעניינת ככל שתהא השגרה שלי, ואני לא מתלוננת על חוסר ענין…
הסיפור הזה כל כך מטורף, כל כך מחוץ לכל “הכללים” שהוא ממלא אותי ומעסיק אותי מהרגע שהלקוחה הזו יצאה מהמשרד שלי
יש לי עוד אלף שאלות שאני מצטערת שלא שאלתי אותה, גם מקוצר הזמן, פגישת היעוץ אורכת כשעה וכבר חיכו לי בחוץ, אבל בעיקר מחשש שהשאלות שלי ישברו אותה.
השבריריות החיצונית שלה משקפת את זו הפנימית שאמנם התחזקה מאד, אבל עדין פריכה ממה שהחיים העבירו אותה.
אז הנה הסיפור של עמית
כשהיא הייתה בגיל ההתבגרות היא הייתה אנורקטית, כך סיפרה, לא נפלתי מהכיסא גם היום המשקל שלה רק קרוב לתקין. והרזון הקיצוני שלה נראה כלא טבעי, למרות שהיא לא נראית חולה וברור שהיא החלימה מהמקום הזה.
בזוג עיני איילה ענקיות וחומות עם ריסים ארוכות, טבעיות לא כאלה שכולן מדביקות היום, כמעט נקיה מאיפור, היא תספר לי שהכירה לפני 12 שנה גבר.
היא הייתה אז מאמנת כושר והוא היה לקוח. הם התאהבו, הוא כנראה היה בסיומה של מערכת יחסים צורמת עם אשה אחרת, סיומת שצרבה אותו והותירה אותו שרוט לעומק ומצולק.
היא גרה בדירה שכורה בתל אביב והוא בביתו בגבעתיים.
הוא הציע לה נישואים והיא הסכימה באושר, תוך שהיא מבהירה לו חזור והבהר שבגילה, היא כבר בת 32 היא רוצה ילדים. היא לא ידעה אם תצליח להכנס בכלל להריון, הרופאים הבטיחו לה שזאת עלולה להיות משימה בלתי אפשרית אחרי האנורקסיה שהייתה לה אבל היא?
היא ידעה. ברגע שתתחתן. ברגע שתחליט. ברגע שתרגיש בטוחה. היא תיקלט. היא הסכימה להתחתן והוא שכנראה חשב שאין סיכוי שהיא תהיה בהריון אי פעם שמח להתחתן איתה.
הם ארגנו חתונה, רב, חופה, מסיבה הכל היה שם. עד לערב החתונה הם מעולם לא ישנו יחד. הוא תמיד הסביר לה שהוא חייב את השקט שלו. ולא חשוב כמה זמן בילו ביחד דאג להחזיר אותה לדירתה השכורה.
בליל הכלולות , לאחר החתונה, נכנסו יחד לרכב. היה מאוחר היא הייתה עייפה ושתויה ופתאום הוא עצר מתחת לדירתה השכורה ואמר לה “לילה טוב ממי נדבר מחר”. מרוב הלם יצאה מהרכב ועלתה לדירתה לא מבינה איך זה אפשרי.
מהסוף להתחלה. וההתחלה הזו היא בעצם גם הסוף… מאז ועד היום ובמשך 12 שנה הם נשואים אך לא גרים יחד. לא, לא כמו מירב מיכאלי וליאור שליין שהם ידועים בציבור וישנים כל לילה בדירה אחרת יחד. הם נשואים כדת משה וישראל, גרים בערים שונות, ולא בילו לילה אחד מעולם יחד.
עוד לפני שהספיקה לעכל את מה שקורה, הבינה שהיא בהריון. היא חשבה שהנה זה מה שישנה את המצב, הודיע לו שהיא בהריון וצריך דירה נורמלית גם עבור הילד. היא לא יכולה להמשיך ולגור בדירת סטודנטים מעופשת בתל אביב.
ההריון רק הכניס אותו לדכאון. והוא הבהיר לה שהיא צריכה למצוא דירה מתאימה במקום אחר והוא ישלם את השכירות.
היא הבינה שלגור יחד לא בא בחשבון. ועמדה בפניה בחירה קשה. להפיל את ההריון ולהתגרש, כי לא לכך כיוונה וזה לא מה שחשבה שיהיה . או פשוט לשכור דירה לתת לו לשלם ולשמור את הילד.
לא באמת היתה לה התלבטות. ההיריון הזה הוא נס. והיא רוצה את הילד. היא מצאה דירה מתאימה. הוא חתם איתה יחד על החוזה. וחזר לביתו.
היא הבינה שהיא לבד. לבד בזוגיות הזו, לבד באימהות, לבד בדירה. והחתימה אותו על מסמך שערכה, שהוא משלם את השכירות, את החשבונות ואת המטפלת.
במודע או שלא במודע היא בחרה. בחרה ללדת לגדל את הילד ולתת לו לשלם על זה כי לא היתה לה שום דרך אחרת להתמודד עם המצב. בהריון היא כבר התקשתה לפרנס את עצמה כמאמנת כושר והבינה שהיא צריכה למצוא את עצמה.
היא בשלב הזה חשבה שהיא מרוויחה מזה, הוא גם משלם, הם גם לא גרים יחד, וככה היא תחיה את חייה. הוא אפילו לא רצה לראות את הילד.
אבל מתי שהוא זה התהפך עליה. לאט לאט ובפיחות זוחל. הוא קנה לה אוטו. אבל אז דרש אותו בחזרה ובכל פעם שהיא רצתה לעשות בו שימוש היא צריכה להודיע לו לאן היא נוסעת מתי ומתי היא חוזרת.
הוא מאזין לה לשיחות, קורא את כל ההודעות שלה, מכיר את כל הסיסמאות שלה לכל הרשתות החברתיות ואסור לה להחליף אותם.
היא החלה ללמוד טיפול בביופידבק והחלה לטפל באנשים, את החשבוניות הוא ורק הוא היה מוציא לה כך שהוא ידע בדיוק מה היא עושה כמה ומתי.
כשהילד הגיע לגיל 5 היא התחננה לפניו שיקח אותו לפחות לקצת שלילד יהיה אבא. הוא הסכים לשעתיים בלבד. יום אחד כשאחרה הילד נרדם והוא הסכים שישאר לישון אצלו ומאז הוא לן אצלו לילה אחד בשבוע ועד השעה 9 בבוקר בדיוק.
אם היא עושה משהו לא לרוחו, הוא אומר לילד. הוא כועס על הילד אז הוא מודיע לו אני לא אבא שלך יותר.
יש חשבון משותף היא לא יודעת את המספר שלו וגם לא באיזה בנק הוא ובטח לא מה יש בו.
וכל אלה לא הדליקו לה נורה אדומה. היא חשבה שככה זה “סבבה” מה היא מפסידה מזה? כלום. אז מה אם הוא רואה מה היא מתכתבת או לאן היא נוסעת. “מה יש לי להסתיר?”
אבל הגיע אלי כדי להתגרש. למה עכשיו? שאלתי אותה
“כי עכשיו כתבתי את הסיפור שלי, על דף, כי רציתי לספר אותו ופתאום המילים הכתובות היכו אותי בתדהמה. אני מתביישת. אני לא יודעת איך לצאת מזה.”
גייסתי את כל האמפטיה שלי ובלי טיפת שיפוטיות אבל עם הרבה שיקוף הצעתי לה את האבחנה הבאה.
את חיה באלימות כלכלית, רגשית ופיזית. את נשואה עם חסך במגע, חסך באהבה, יש לך כסף שהוא נותן לך, את תלויה ברצון הטוב שלו ואסור לך להכעיס אותו, גם כשהוא מתעמר בילד כדי שחס וחלילה לא יסגור את הברז, את לעולם לא יכולה למצוא זוגיות בסיטואציה הזאת ואת מספרת לעצמך סיפור שזה בסדר.
אבל את בלב יודעת שלפרסם את הסיפור שלך ולעזור למאות נשים באנורקסיה זה השליחות שלך. אבל את לא יכולה לספר רק את החלק הזה. והחלק השני של החיים שלך הוא כל מה שאת מטיפה לא לעשות.
את עומדת בפני בחירה, להשאר כמו שאת , מה רע לך? מממנים לך הכל.
או לוותר על המימון ולבחור בחופש. בעצמך. כדי לעשות את זה את צריכה רק דבר אחד. להאמין בעצמך שגם בלי הכסף הזה יהיה לך טוב. שאת ראויה.
לבחור בין רוחני לממוני את חיבת להאמין שאת ראויה ליותר בכל תחום בחיים, שתצליחי, שכל החסמים והתקיעות בחיים יפתחו כשתוציאי את הטריז הזה מהגלגלים שלך.
דוקא את, ששברת בלי לשים לב כל מוסכמה על נישואים חתונה והורות או פרדות, יכולה לעשות הכל מחוץ לקופסא. דוקא את שצריכה להאמין שיגיע אליך שפע גם בלי המחסום הזה שלו בלי השליטה שלו מרחוק על כל צעד שלך. בלי הלוקש הזה שאת מוכרת לעצמך שאת לא לבד. כי את לבד.
שחופש אמיתי לא יכול להתקיים כשמישהו מציץ עליך מהצד בכל רגע נתון ושולט במהלכים שלך. חופש אמיתי יכול להתקיים במערכת יחסים של אהבה וסורגים יכולים להתקיים גם כשלא גרים יחד ואפילו באותה העיר.
שלחתי אותה לחשוב על הדברים. אבל פחדתי ששבריריותה הפנימית תפעם בה חזק מידי ושהמילים העוצמתיות שלי יפילו אותה. המראה ששמתי לה היתה קשה. משנת פרספקטיבה. אז כתבתי לה, שאני מקווה שהיא בסדר שלא היה לה קשה מידי וביקשתי ממנה רשות לפרסם את הפוסט הזה אנונימי ועם שינויים, בלי לספר עוד הרבה טרגדיות שקרו בדרך. רק לאפשר לאנשים להבין שהחיים יכולים להראות בכל מיני דרכים ומערכות יחסים יכולות להפוך רעילות ומסוכנות ואפילו אלימות בלי שנבין איך זה קרה דווקא לנו.
את התשובה שלה אני אשים כאן בתמונה.