בסוף פגישה קשה , שבה טחנו את השנה האחרונה עד דק. למה לא דיברנו מספיק? למה השתקנו? טיטאנו מתחת לשטיח כמו שתי פולניות? למה לא כעסנו על מלא? אולי אפילו צעקנו קצת אחת על השנייה? כמו שהיינו עושות בגיל 16.
גם אז היינו רבות מידי פעם. זה לא היה יפה הריבים שלנו כשהיינו ילדות. היו עלבונות ודמעות אבל זה היה עובר לנו. מתנקז אל המסננת הענקית של כל חברות עוצמתית, נשמתית כזאת כמו שלנו. שתינו לא נוטרות טינה, לא שונאות באמת אף אחד, ככה שלריב אף פעם לא היה אתגר. רבנו השלמנו. עבר.
בשנים האחרונות, היא השתנתה, נישואים לא טובים שריסקו לה את הבטחון העצמי, את האני, היא לא זוכרת כבר מי היא באמת והחליטה כבר שהיא משהי אחרת. אבל אני רואה לה את הקרביים כבר קרוב ל 40 שנה. ויודעת טוב מאד איזה חיית פרא צפונה לה שם בגוף הגוזלי החדש שלה. היא פצצה עכשיו.
מכירה כל נים אצלה, כל מחשבה סוררת, כל כפירה בעצמה, מזכירה לה כל הזמן מחדש את יופיה ועוצמתה המודחקת.
אני יודעת כמה סוערת היא יכולה להיות, כמה אומץ לב בכמויות היה לה, כשאני התחבאתי מאחוריה בפינות החיים החשוכות של תל אביב בלילה. ידעה מה היא רוצה דרשה מהיקום וקיבלה.
תמיד פעם אחר פעם. בעוד אני קיבצתי נדבות מהיקום לא יודעת שאפשר בכלל לדרוש ולא יודעת לדמיין את מה שאני באמת רוצה. או מאמינה שאני יכולה להיות. היא? היה לה תועפות מהכל. כסף, נדיבות, מיניות, אומץ אופנתי, דרמה, תועפות.
בשנים האחרונות, היא היתה לצל שלו. מבלי להתכוון. הוא רצה הוא קיבל. היא ריצתה.
שחכה מה היא רוצה, אוהבת יכולה…
מהצד תמכתי וחיכיתי. ידעתי שיום אחד בפרץ של אומץ זה יגמר.
זה היה דווקא הוא שהודיע שאולי כדאי שיעזוב את הבית לתקופה. אני הטלתי וטו. זה או עם או בלי. יש גבול לריצוי. היא החליטה בלי.
היא ביקשה שלא אתערב, הם הלכו לבד לגישור, ניהלו מו”מ. ראיתי איך הוא דוחק אותה לפינה עוד ועוד. ושתקתי.
אם יש משהו שלמדתי זה שאתה לא עוזר למשהו אם הוא לא מבקש ממך. ואוי כמה רציתי לעזור. להפליא בו את מכותיי אחת אחת. לרסק אותו להותיר אותו עירום, ממנה, חפוי ראש, עלוב כמו שהוא. מסרב לראות את היהלום שלצידו את היכולות את פוטנציאל האושר. רציתי ושתקתי.
עד שהתקשרה. “תוציאי אותי מפה” בכתה אני רוצה שזה יגמר מהר. הכי מהר.
קושי בדחיית סיפוקים הוא תכונה ששייכת לשתינו. הרגשתי כאילו אני חייבת לצאת משם. לא עצרתי לחשוב אולי עדיף כמו עם הילדים פשוט לתת לה לבד.
“פיקסרית”. זה מה שאני וזה מה שעשיתי. תוך 45 יום זה נגמר. היא גרושה.
ומאז היא לא כל כך מסתכלת לי בעיניים, השיחות הפכו להיות על מזג האויר ואני הרגשתי את זה. פיקסרית או לא, אני רגישה כמו נייר לקמוס לחומצה של הכעס התת קרקעי שבוער בה והיא לא מחצינה.
התיישבתי בקפה ואמרתי לה : “הנה התאוריה שלי, את כועסת עלי שגירשתי אותך מהר מידי”. היא לא הכחישה. “אולי אם לא היינו גומרים את זה אני בסוף הייתי משכנעת אותו להשאר בדירה” (היא שחכה שהתחננה לצאת משם).
לא הופתעתי. אמרתי לה שאני לוקחת אחריות. היא שאלה אם אני חושבת שהיא כפוית טובה? ואני עניתי שכפוית טובה זה משהי שיודעת מה היא רוצה, מקבלת את זה בחינם ואז מתלוננת. היא פשוט לא יודעת מה היא קיבלה. מה חסכתי ממנה , כמה סבל זה יכול היה להיות עבורה הליך גירושין ארוך עקוב מדם. אז לא אני לא חושבת שהיא כפוית טובה.
היא לא יכולה להעריך את מה שהיא לא יודעת שקיבלה.
והסכמנו שכל אחת תשאר עם החוויה שלה מהאירוע ונמשיך הלאה.
ואז היא שאלה אותי אם אני מאושרת? ומיד עניתי שכן. והיא אמרה שהיא כנראה לא יודעת להיות מאושרת.
זה לא נכון בכלל התרעמתי. כל מה שאת רוצה את מסמנת ומקבלת מהיקום זה משהו שאת לא מוכנה לעבוד בשבילו. כשתרצי זה יקרה.
ונזכרתי בתורתו של היוגי סדגורו, תורה משנת חיים על סבל הנה היא לפניכם:
אנחנו גורמים לעצמינו סבל. סבל הוא לא בלתי נמנע.
100% מהסבל מיוצר על ידנו
אם אתה יכול לייצר סבל אתה יכול לייצר גם משהו אחר
פעם יש לנו סערות, פעם שמחה אז אנחנו יודעים לייצר רגש של שמחה ואושר, ויודעים לייצר רגש של דכאון ועצב שזה בעצם סבל.
אז אם היית יכול לייצר את הרגשות האלה מה היית מעדיפה שמחה או סבל?
אם את לוקחת את הגוף שלך והמחשבות שלך תחת שליטה סבל ניתן למניעה.
להיות מאסטרית על הגוף שלך (תזונה וספורט). מאסטרית על המחשבות שלך (מדיטציה) מאסטרית על האנרגיות שלך (הרגש) 100% מהחיים שלך יהיה תחת השליטה שלך. ולא יהיה שם סבל.
“הטכנולוגיה” האנושית היא סובייקטיבית. אנחנו התוכנה. אם נסתכל על עצמינו אנחנו עובדים ע”פ התוכנה שאנחנו כרגע. איזה חברה, איזה עבודה, איזה זוגיות יש לנו – אלה מרכיבי התוכנה שלנו שנכתבה ע”י כל מי שפגשנו בדרך. כל מי שפגשת בחיים הכניס לך למעשה משהו לראש, מנהג, הרגל, אמונה, בכל שלב בחיים ובכל מקום שהיית . אם רצית ואם לא רצית.
איך שאת חושבת עכשיו, מבינה עכשיו, פועלת עכשיו זה לפי התוכנה הזו שכבר קיימת היא בעצם את. ויש בה סבל.
איך שאת זזה זה התוכנה שלך ההתניות שלך האמונות שלך, החזקת הגוף צורת הדיבור האינטונציה זו התוכנה שלנו.
כדי לשנות אותה, את התוכנה הזו, אנחנו צריכים לייצר מרווח ביננו לבינה.
מה זה בודהה?
בו- אינטלקט
דה- זה שמעל
זה שמעל האינטלקט, מעל התהליך האינטלקטואלי, אין לו סבל. תהיו מעל האינטלקט לא יהיה סבל אומר סדגורו, .כל סבל נוצר במיינד האינטלקטואלי. איפה שיש אינטלקט יש סבל, חרדה מתח פחד, למעשה
אנשים מסוגלים לסבול מהכל בחיים שלהם:
אם אתה לא מלומד תסבול (בערות) אם תלמד זה סבל (מבחנים לחץ)
אם אין לך עבודה אתה סובל, (מובטל) אם אתה עובד אתה סובל
אם אתה לא נשוי, אתה סובל, אם אתה נשוי אתה סובל
אם אין לך ילדים אתה סובל , אם יש לך ילדים אתה סובל
אנשים יודעים לייצר סבל בכל סיטואציה זה הטבע של האינטלקט
אם אתם מתחת לאינטלקט גם לא תסבול. חיות, סובלות פחות.
אם אתה מעל האינטלקט אתה בודהה
אם אתה באינטלקט, אינסוף של סבל
כדי להמנע מסבל אנשים עושים דברים מתחת לאינטלקט:
אכילת ייתר
אלכוהול
התמכרות לסקס
סמים
אתה משתכר מרגיש יותר טוב לכמה שעות אבל אז החיים ירדפו אחריך על כל המחירים והתוצאות = סבל.
לכן הטכנולוגיה שאתם מחפשים התוכנה היא: היא להיות מעל האינטלקט
איך עושים את זה?
מתחייבים לפוקוס מלא על הכאן והעכשיו
הופכים להיות מאסטרים בקבלה של מה שיש ברגע הזה
מייצרים רגע אחד של אושר ומיד אחריו עוד רגע. אם הייתם פעם מאושרים אפילו לדקה אתם יודעים איך זה מרגיש ואיך לייצר את זה. לוקחים אחריות על המחשבות, על האנרגיה ועל מה שנכנס לי לגוף. אם היית שמח פעם אחת אתה יכול להיות שמח פשוט צריך ללמד אותך להשאר שם.
כולם יכולים לעשות זאת. מדיטציה כל יום זו התחלה מעולה.
שאלתי את עצמי אם זבלתי מהשיחה הזו? מהאשמה שלכאורה הוטלה עלי בדיעבד? והחלטתי שלא. החלטתי שאם היא היתה מתקשרת בוכה ומבקשת שאוציא אותה לא חשוב מאיפה, הייתי שוב עולה על “הסוס” ודוהרת לעזור לה. זה הטבע שלי אני “פיקסרית”.
היא יודעת למי התקשרה…
