כשהייתי ילדה מעולם לא ראיתי את אבא שלי בוכה!

הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה הייתה בגיל מאוחר יחסית בנסיבות מורכבות של חייו שהן לא שלי לספר עליהן. אני רק אגיד שהייתי בטראומה.

האיש החזק הזה, הגדול, בכה. הגוף שלי רעד מגודל האירוע שהיה לי קשה מלהכיל.

את אמא שלי ראיתי המון פעמים בוכה ויש מי שיגידו שאפילו יותר מידי. היא לא ממש חסכה ממני אף רגש שחשה. ידעתי מצוין כשהיא לא הרגישה טוב, קלה כחמורה כמו שאומרים.

וזה לא היה נהוג. מבוגרים כך אמרו לי, צריכים להסתיר את הרגשות שלהם. בטח אם הם גברים!

ילדים לא צריכים לשמוע הורים רבים. יש לחסוך מהם טקסטים קשים, יש לחסוך מהם פרטים פורנוגרפיים של תהליכים רגשיים, משבריים, בטח ובטח שאסור לדבר על ידם על כסף.

אסור שידעו כמה כל אחד מההורים מרוויח והכי אסור זה שידעו שיש חובות. המקסימום שאפשר להגיד לילדים זה שכרגע אי אפשר כי חוסכים.
וככה גדלנו הדור שלי. בהסתרות
גם סודות משפחתיים גדולים היו באופנה. שנים לא ידעתי ממה נפטר אחיו של אבא שלי, או איזה מחלה מסתורית הייתה לסבתי.

איפה הייתה סיפורת הפרוזה אלמלא סודות משפחתיים חבויים שמתגלים רק אחרי שנים רבות ותוך מאמץ לחשוף אותם.

למעשה הילדים של אז נכחו בסוג של הצגת תאטרון של משפחה ולא בדוקו ריאליטי כמו שזה צריך להיות.
ההורים שלנו היו צריכים להיות חזקים, לא בוכים, לא נשברים ולא מחצינים רגשות קשים על יד הילדים.

הקונפליקט שיש לכל הורה בעצם זה עד כמה זה בסדר להראות לילד שלי שאני חלש ופגיע. עד כמה זה בסדר להראות לו שההורה הוא אדם, לפעמים חולה, לפעמים במצב נפשי זה או אחר ולפעמים כועס או מתבייש.

אז מי צדק בעצם אבא שלי או אמא שלי ואיזה הורה אני רוצה להיות?

ההחלטה המאד מפוקחת הזאת נלקחה אצלי לפני הרבה מאד שנים.
כשברנה בראון מדברת על בושה ופגיעות היא אומרת איך אתם רוצים לחנך את הילדים שלכם שזה בסדר להיות חלש ופגיע לפעמים, להרגיש, לאהוב, לגדול, אם אתם לא מוכנים להראות להם שגם אתם כאלה לפעמים. ילדים לא מאמינים למה שאומרים להם רק לדוגמא אישית.

אתה לא יכול לגדל ילדים בריאים בהתנהגות שלהם אלה אם הם רואים הורים בריאים בהתנהגות שלהם. לא להראות לילדים שלכם שאתם רבים או שקשה או שלפעמים נלחמים על זוגיות זה בעצם להראות להם שזוגיות שצריך להלחם עליה לא שווה בכלל. שזה שטות גמורה.
על הדברים הכי חשובים וטובים שלנו אנחנו הרבה פעמים צריכים להילחם, למעשה אנחנו מעריכים הרבה יותר את מה שעבדנו קשה להשיג.

ולכן אני רבה עם בעלי ליד הילדים שלי, אבל אני גם משלימה איתו על ידם. וגם אומרת לו שאני אוהבת אותו, ויש חיבוקים ונשיקות גם ליד הילדים. וכעסים ואכזבות כי אלה החיים האמיתיים.

ורק כשהם רואים אותנו הם מבינים שזה אפשרי.
אבל איך שהוא כשאני לא מרגישה טוב אני מעדיפה להסתיר מהם.

ניסיתי לחסוך את זה מהילדים שלי פשוט כי ידעתי שזה מצער אותם. אולי אפילו מעורר בהם תחושות הוריות של לקיחת אחריות עלי וזה משהו שבהיותי ילדה הורית פשוט לא יכולתי לסבול שיקרה.

עד אותו היום שהלכתי לטיפול ובו שיתפתי בחרדת הבחינות שהבת שלי נמצאת בה. והבהרתי שזה ממש לא מעניין אותי הציון שלה ושאמרתי לה חזור והבהר כי אין לה מה להיות בלחץ כי לא אכפת לי מה הציון שהיא תשיג.
ואז הפסיכולוגית שאלה אותי אם אני מספרת לילדים שלי על כישלונות. נניח שאני מפסידה בבית משפט. כשאני לא מרגישה טוב וקשה לי לצאת מהמיטה בבוקר?

התעקשתי שזה פשוט לא קורה כי אני תמיד אדע להתפשר לפני והיא התעקשה שאפסיק לבלבל לה את המוח ודרשה ממני לחשוף את כל החולשות שלי על יד ילדיי ולשחרר אותם מהפרפקציוניזם הרע שאני מתבוססת בו.

כי חוץ מדוגמא אישית ילדים לא באמת מאמינים למילה שיוצאת לנו מהפה. “אם את צריכה תמציאי כישלונות” היא התעקשה ואם את חולה שידעו ויכינו לך תה.
וכך היה.
הלכתי הביתה ושחררתי את עצמי מכל פסאדה שהחזקתי בה מול ילדיי.

אז למה אני מספרת לכם את כל זה?

כי השבוע התקשרה לקוחה, שסיפרה שהיא רוצה להתגרש כי נמאס לה לריב ליד הילדים. אני רק אציין שהילדים מעל גיל 30. ומי שאמר לה שהיא רוצה להתגרש זה הילדים עצמם. שאמרו לאמא שלהם די מספיק אנחנו לא מוכנים שתמשיכו לחיות יחד.

אבל הסיבה היא לא הריבים אלה האיך?

מסתבר שהזוג הזה כשהוא רב הוא מנבל את הפה, מקללים אחד את השני, זורקים נעליים אחד על השני, שוברים כוסות, זורקים כסאות. והקללות אוי הקללות… אני לא יכולה לכתוב פשוט כי פייסבוק יצנזרו את הפוסט, אבל הם לא בוחלים בדבר.
אז לא זו הכוונה שלי. אם רבים באופן מכבד ומנהלים דיון קשה זה לגיטימי.

אבל אם הדוגמא האישית לאיך רבים היא באלימות מילולית פיזית קשה אז אין שום סיבה שהילדים יראו דבר כזה, לא חשוב באיזה גיל. ובכלל מדובר במערכת יחסים רעילה במיוחד שלא צריך להשאר בה, כי היא מוציאה ממך את הרע במיטבו.

המסקנה היא שהאיך קובע.

איך רבים, איך מנהלים דיון , איך משלימים. וזה השיעור הכי חשוב שהילדים שלכם יכולים לקבל מכם הרבה יותר חשוב מאיזה הצגה של זוגיות מושלמת.

אז לשאלה מי צדק אבא או אמא שלי?
אף אחד מהם. האמת היא איפה שהוא באמצע בין שתי נקודות הקיצון הללו. ותמיד באיך ולא רק בתוכן.

קצת עלי

ילידת שנת 1974, נשואה ואם לשלושה. לאחר סיום התיכון במגמת דרמה התגייסה לצה"ל וביצעה שרות צבאי משמעותי כר"לשית של קצין בכיר בחיל אוויר. עם תום השרות הצבאי למדה לתואר פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל-אביב אך החליטה לשנות ייעוד וסיימה את לימודיה לתואר L.L.B. במשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה בסוף שנת 1999. הצטרפה כחברה בלשכת עורכי הדין בשנת 2000. איימי החלה לעסוק בתחום דיני המשפחה מיד עם הסמכתה, ומאז ועד היום מנהלת את המשרד הפרטי שבבעלותה.

רוצה לקבל כלי שיעזור לך להתמודד עם משברים?

הכניסי את המייל ואשלח לך הקלטה של הרצאת הדגל שלי "סערות לא נמשכות לנצח"