(מתוך יאקיש ופופצ’ה מאת חנוך לוין)
מערכה משפטית מטורפת שהחלה במדריד והסתיימה אתמול
בכוונה לא כתבתי את הסיפור הזה עד שקיבלתי לידיי את פסק הדין
משהו בסיפור הזה זיעזע אותי באופן כל כך עמוק, סדק את קליפת הלב שכבר קשוח מרוב תיקים וסיפורים קשים, גירושין, וירושות, מלחמות בין אחים ומה לא.
אני רגילה, לרוב אני כבר לא מתרגשת, קשה לחדש לי, עיני כבר שזפו אלימות על כל צורותיה התעללות ניכור ומה לא.
ובכל זאת הסיפור הזה טילטל את אמות הסיפים שלי. אולי כי הוא עובר על הדיבר החשוב ביותר בעשרת הדיברות, הלא הוא כבד את אביך ואת אימך, היחיד שיש עליו גמול,
אולי בגלל הכאב שאפף את האולם כשדמעותיה של עו”ד לירון איזנטל הקשוחה והמנוסה שבין עורכות הדין שלי, זלגו ללא הרף. ומתוך ייצר אימהי שיש לי לעורכות הדין שלי במשרד, רציתי להגן עליה, כאילו לאמר לה, לא. עד כאן זה באמת משהו שילדות לא צריכות לראות.
אז הנה זה הסיפור, כמובן שהפרטים שונו על מנת לשמור על חסיון ואנונימיות אבל מעבר לזה הכל אמיתי לחלוטין:
לפני שנסעתי למדריד פנו אלי שתי בנות, מבוגרות נשואות, עם ילדים וביקשו יעוץ בזום. בפגישת הזום הבנתי שהן מדברות בכלל על אמא שלהן. שהיא “הפציינטית”. הסברתי שאני לא עובדת ככה ואם היא רוצה להתגרש אז היא צריכה לדבר בשם עצמה. מייד הבהירו לי שהם פשוט רוצות יעוץ כי יש להם שני אחים גדולים, שהן בנתק מהם. וגם אמא שלהם ואבא שלהם בנתק מהם כבר קרוב ל 7 שנים. אח אחד עורך דין והשני רואה חשבון, עבר ביניהם חתול שחור ואף הגיע למצב שאחד האחים היה אלים כלפי אימם ומכאן הנתק.
עוד סיפרו הבנות שבערב חג ראש השנה ממש שעתיים לפני שהאם עלתה על מטוס לאחותה בניו יורק לביקור של שבועיים, (כעת היא בניו יורק לכן היא לא בשיחה הסבירו) נתן לה בעלה , הלא הוא אביהם מכתב שמבטל את הצוואות ההדדיות אותם ערכו לפני כמה שנים. צוואות בהן כל אחד מוריש לאחר ואז לבנותיהן. באותה נשימה הודיע שהוא החליט להתקשר לבנים ולחזור לקשר איתם על אפה ועל חמתה של אשתו.
ומכאן שיחת היעוץ. זה קל אמרתי. כל עוד שניהם בחיים ואחד מתחרט הוא זכאי בהחלט לבטל את הצוואה ההדדית. והמלצתי שאמא תדאג לערוך צוואה חדשה. אז הן הוסיפו, מריח לנו שזה לא הסוף. משהו רע עומד לקרות.
אני נסעתי למדריד. בהיותי במדריד קיבלתי טלפון מהבנות, אמא חזרה הביתה מניו יורק, כשפתחה את הדלת מצאה מכתב שאבא השאיר לה , “אני מפחד ממך ולכן עזבתי את הבית” ערכתי פגישת זום עם האם, שולמית, שהודיעה לי שהיא לא מעוניינת להמשיך בנישואין האלה, שהיא חווה התעללות קשה מזה שנים, שהם גרים בקומות נפרדות לכל אחד מהם חיים משלו והיא לא מוכנה שימשיך לפגוע בה, עכשיו גם דרך הבנים שלה, שזה פצע פתוח וקו אדום מבחינתה והוא יודע את זה.
הצעתי להגיש בקשה ליישוב סכסוך והיא הלכה לחשוב.
באותו הערב הגיע שליח אל ביתה ומסר לה מעטפה ובה צו הגנה מבית המשפט לענייני משפחה, בו נקבע כי היא מורחקת מביתה לשבוע בגין תלונה שהגיש בעלה כנגדה במשטרת ישראל ונקבע דיון 3 ימים לאחר מכן.
לטענתו כאשר נתן לה את המכתב המודיע על ביטול הצוואה, מכתב שהבן הבכור שלה אגב חתום עליו, היא זרקה עליו נעל וקיללה אותו.
בפרוטוקול צו ההגנה שהיה אף הוא במעטפה היא גילתה שמי שמייצג את בעלה הוא הבן שלה, הוא הגיש את הבקשה, לאחר מכן יתגלה שהוא גם כבר הגיש נגדה בקשה ליישוב סכסוך.
אותו בן שהיא מימנה את לימודיו, כשהתגרש אספה לביתה אותו ואת ילדיו, 12 שנה הוא גר בביתה, 12 שנה היא מימנה אותו, הסיעה את ילדיו לחוגים, קילחה, בישלה, ניקתה קנתה, למעשה כשהוא עזב את הבית אחרי הויכוח שהיה להם, אותו ויכוח שהסתיים באלימות מצידו , בנו בן ה 13 נשאר לגור אצלה עוד כשנה וחצי. היא הייתה לילדייו אם, אפשרה לו משמורת משותפת כשהיא תומכת בו שיעשה קרירה. הלב שלה נשבר למראה שמו. אבל זו רק ההתחלה…
עו”ד לירון איזנטל התקשר אליו והציעה פשרה, נעשה צו הדדי ממילא הם גרים בקומות נפרדות אפילו מכונת כביסה הם לא חולקים . לא! אמר הבן חד משמעית. לירון הציעה ללכת לדיון אבל אני הרחתי כאן נקמה וקיצוניות והעדפתי שיחכו שאחזור. ודחינו את הדיון בכמה ימים.
כשחזרתי התקשרתי לבן. ואמרתי לו, תראה אני לא מתקשרת עבורי או עבור מרשתי. אני מתקשרת עבורך, עניינך האישיים על השולחן, אלה ההורים שלך, כידוע לך דיון בצו הגנה הוא דיון חקירות. אתה מתכוון לחקור את אמא שלך? זה משהו שאתה רוצה שיקרה?
בוא נתפשר הצעתי שוב, יש אפילו כניסות נפרדות. הוא סרב וטען כך “קל וחומר שאני מכיר את אמא שלי ומבין ויודע כמה היא מסוכנת לחייו של אבי”. המשפט הזה הבהיר לי שהוא רוצה אותה על דוכן העדים. 7 שנים הוא לא היה איתם בקשר איך בכלל הוא יודע משהו על מישהו בבית הזה חשבתי לעצמי, זו נקמה בלבד. והתכוננתי היטב לדיון חקירות.
הכנתי את שולמית, אמרתי לה, זו נקמה הוא רוצה לפרק אותך על הדוכן. אבל אני סומכת על השופט שלא יאפשר את זה. כמה שאני טעיתי….
הגענו לדיון, שופט עמית, שזה אומר שופט משועמם בפנסיה שכבר מזמן היה צריך לפרוש ולצערי ממש לא מעודכן אפילו בתקנות החדשות.
הסברתי שאפשר כאן ללחוץ על פשרה, שאין צורך לגרור את כל המשפחה לדיון חקירות, שהרי במקום שיש אלטרנטיבה עדיף לבחור בה על פני צו שהוא פוגעני וקיצוני. “למה”, הוא אומר, “אין בעיה אני מסכים שגם תחקרי את עורך הדין המייצג הלא הוא בנה”. הזדעזעתי עמוקות מהאמירה הבן התלהב, “כן אני מוכן” הבטתי ואמרתי לו שבחלומות שלו אני אתן לו פלטפורמה. והודעתי לשופט שאין צורך.
העליתי את אבא שלו על דוכן העדים. ועשיתי את מה שאני הכי טובה בו בעולם, חקירה נגדית. האב “נפל” בהכל, הודה שהוא מקלל אותה , שהוא זה שיורד לקומה שלה להטריד אותה, שהוא התקשר אליה 12 פעמים בשעה 3 לפנות בוקר כי הוא רצה שתדע שהוא יודע שהיא בוגדת בו, שהגיש בקשה לצו הגנה רק שבועיים אחרי קרות הארוע, שהבן שלו ליווה אותו לתחנה, ושאתמול בלילה בזמן ההרחקה לא התאפק ושלח לה הודעה.
די היה בכך לסיים את הדיון. די היה בכך לעצור ולהגיד לא יהיה פה צו, בוא תסכים להצעת הפשרה, אבל לא השופט הזה שכמו נהנה מהמחזה החנוך לויני הזה, שאב מתפרק על הדוכן ובנו אומר לו, חכה חכה מה נעשה לה.
יצאנו להפסקה
שוב הצעתי לחסוך את זה, שוב זה לא עזר, הפעם הבן והאב היו חדורי מטרה להראות לי מה זה, לרמוס את שולמית ולהכאיב לה. תתכונני, זה לא יהיה קל. אמרתי לה
היא עלתה לדוכן, והבן שלה התחיל “אמא, האם גנבת פעם”? התנגדות. מתקבלת
“האם שיקרת פעם? התנגדות , לא מתקבלת 500 ₪ הוצאות אישיות לעורכת הדין בכור בוני שמפריעה בחקירה
“נכון שאין לך חברות? שאף אחד לא אוהב אותך? שאת עושה פיפי בחיתול, שאת רבה עם כולם? התנגדות התנגדות התנגדות שולמית בוכה על הדוכן, “זה מה שמגיע לי ממך” אחרי כל מה שעשיתי עבורך? “נכון שאת לוקחת כדורים פסיכיאטריים”? התנגדות
500 ₪ הוצאות אישיות נוספות לעורכת הדין בכור. “זה בסדר אדוני שווה לי”. אני מסכימה תמשיך לפסוק לי ביקשתי ממנו אני אעשה כל מה שאני יכולה להפסיק את הרוע הזה ששום שאלה בו לא קשורה לצו ההגנה!
“זה דוקא קשור, איזה כדורים את לוקחת גברת?” השופט שואל “ציפרלקס” עונה בבכי שולמית. “שקלת להגמל?”, אדוני, אני משתוללת. אדוני יודע מה זה ציפרלקס? למה שהיא תגמל? מה זה סמים? חצי מדינה לוקחת מה זה הופך אותה? והיא בוכה מתקפלת משתבללת 45 קילו אולי של אשה בשנות ה 70 לחייה, שמימנה לבן הזה שחוקר אותה שני תהליכי גירושין, שילדה אותו, טיפחה אותו אהבה אותו.
הזוועה הזו המשיכה עוד 25 דקות של שאלות שלא ניתנו עליהם תשובות. כל מהותם לנעוץ סכין בלב האם ולסובב ולסובב “נכון שאת מחליפה לאבא את הכדורים בסוכריות?” “נכון שאת שמה לו משלשלים באוכל”? ועוד ועוד אמירות שנועדו לשפוך את דמה ללא קשר לצו ההגנה. אבל אז אז הגיע שיא חדש
הבן ביקש להביא עד. לא הבנתי איזה עד הגיע במפתיע לא מסר תצהיר אבל השופט כמובן הרשה זאת
לאולם נכנס אחיו של עוה”ד הבן הקטן, “התינוק שלי” היא אומרת לי בדמעות.
הסתכלתי לו עמוק בעיניים הכחולות שלו ואמרתי לו, אתה יודע שאתה לא חייב לעשות את זה, השופט הסכים איתי הפעם, אתה לא חייב אמר לו.
“זה קשה לי אבל אני רוצה”. התנגדות לא עזרה לי,
עם הבן הזה נותר הקשר כי אחיו הסית אותו, אין לי מילה רעה להגיד עליו, לחשה לי. מה הוא כבר יכול להגיד עלי לא עשיתי לו כלום? נחכה ונראה
ואז החל הבן הבכור לחקור את אחיו הקטן. שאלה ראשונה, “האם אתה חושב שאמא מסוכנת לאבא ויכולה להרוג אותו”?
זעקת שבר נשמעה מהספסל האחורי שם מתפתלת שולמית בנהר הכאב שמציף אותה מהמראה הנוראי הזה, שני בניה מאוחדים כנגדה והיא לא יודעת את נפשה.
התנגדות. אני מתעקשת שהבן שלה רואה חשבון לא מומחה מסוכנות, לא רופא, לא פסיכיאטר וזו נקמה בלבד. מה בכלל חשוב מה הוא חושב.
ההתנגדות נדחת והבן עם דמעות בעיניים מסביר עד כמה מסוכנת אימו ה”לא נורמלית”. הפארסה ממשיכה, עין לא נשארה יבשה באולם.
חוץ משלי, העיניים שלי רשפו מזעם. חקירה נגדית.
מתי פעם אחרונה ראית את אמא שלך? לפני 7 שנים. אז איך אתה בכלל יכול לשפוט על מה שקורה היום. עוף מהאולם.
“רק השופט יגיד לי מתי ללכת”. השופט ביקש אותו לצאת.
אני רציתי סיכומים בעל פה, זה גם התקנות וחיכיתי רק לראות אם יהיה פה צו הגנה ולעלות למחוזי לערעור.
הבן התעקש על סיכומים בכתב, הוא לא מנוסה בסיכומים בעל פה. השופט הסכים
עד חצות היה לנו להגיש סיכומים בכתב
אתמול התקבל פסק דין
צו ההגנה בוטל. אבל ללא צו להוצאות.
אף ניצחון לא ימחק את הצלקת האדירה שההליך הזה השאיר על ליבה של האם
אף סכום לא היה עוזר להפיס את הכאב הקמאי הזה. כמעט עקודה יצאה מן האולם הזה שולמית
וכן
אני יודעת שלמטבע תמיד יש שני צדדים
שאולי היא טעתה בדברים מסוימים, אולי אפילו בהרבה דברים
אולי הכעיסה
אולי פגעה
ובכל זאת. קחו את זה לחדר הטיפולים. לחקור את אמא על דוכן העדים ככה ? יש קוים שלא חוצים
יש ערכים שלא מוותרים עליהם בעד חצי צוואה או בעד שום הון שבעולם
וכן לכל אחד מאיתנו הצדק הקטן והמכוער שלו
אבל לא היה כאן שום צדק רק כיעור מבעית בעוצמתו.
