הממשלה החדשה שלנו עסוקה במהפכה משפטית, ביטול “עילת הסבירות”, הוספת סעיף שקובע כי “בית המשפט לא יתערב בהחלטות הממשלה מטעמים של סבירות בשיקול הדעת”, וצמצום כוחו של בית המשפט העליון לביטול חוקי כנסת, עניינים ברומה של מדינה ללא ספק.
אבל מה עם האזרח הקטן? שמצוי בתוך לימבו משפטי שאפילו החלטה פשוטה כמו האם ישלם מזונות וכמה הוא לא יכול לקבל.
זה סביר בעינכם?
מלחמת כוחות והורדת ידיים בין בית הדין הרבני הגדול לבין בית המשפט המחוזי בתל אביב, הולידה שורה של החלטות, שלא נותר לי אלא לעמוד מולם המומה פעורת פה, ולהכריז בצער רב וביגון קודר שאני השנה, איבדתי את האמון במערכת המשפט.
אני שמגיל 12 שוטטתי בהיכלי המשפט של בית המשפט המחוזי, שגדלתי בבית שהסביר לי חזור והסבר, כי לנו יש את המערכת המשפטית הנקיה ביותר.
אצלינו שופטם לא לוקחים שוחד. היה אומר לי אבי, שהחלום שלו בעצמו, היה להיות עורך דין.
ואני פטריוטית של המערכת הזאת אני עומדת מול שוקת שבורה, נפעמת מההתנהלות הקלוקלת, אז מה יגידו הלקוחות שלי?
והאמת שבשלב הזה כבר לא אכפת לי מי יחליט מה, רק שאדע להגיד ללקוח שלי מי מחליט ומה ההחלטה המחייבת.
סיפור שהיה כך היה:
הגשתי עבור לקוח שלי לבית הדין הרבני תביעה לגירושין, אליה נכרכו ענייני הקטינים, חלוקת זמני השהות ומזונותיהם.
כעבור כ 3 חודשים בעודנו ממתינים לדיון בבית הדין הרבני, הגדילה האישה לעשות והגישה באמצעות עורך דינה, תביעה למזונות קטינים, לבית המשפט לענייני משפחה.
כידוע במירוץ הסמכויות בין בית הדין הרבני לבית המשפט האזרחי לעניני משפחה,
מי שמגיש ראשון זוכה בסמכות לדון.
מיד הגשתי בקשה לבית המשפט לענייני משפחה בה הודעתי כי זה מכבר מונחת תביעה למזונות קטינים בבית הדין הרבני, מאחר והגשנו ראשונים הסמכות לדון היא לבית הדין הרבני.
בנוסף יש פסק דין של בית הדין הרבני הגדול שקובע חד משמעית שלבית הדין הרבני סמכות לדון במזונות הקטינים ולא מדובר בסמכות ייחודית של בית משפט למשפחה כפי שהיה בעבר ועל כן על ביהמ”ש למחוק את התביעה.
בקשה באותו ענין הוגשה גם לבית הדין הרבני האזורי, בה ביקשתי מבית הדין לקבוע כי אכן לו הסמכות לדון במזונות הקטינים.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענותיי ונתן החלטה: אכן הסמכות היא לבית הדין הרבני מאחר וכאמור התביעה הוגשה קודם לשם ומחק את התביעה.
בית הדין הרבני האזורי קבע , בהתאם לפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול כי לו הסמכות לדון בסוגית המזונות.
הלכה האשה והגישה שני ערעורים,
האחד לבית הדין הרבני הגדול על החלטת בית הדין הרבני האזורי
והשניה לבית המשפט המחוזי על החלטת בית המשפט למשפחה.
מיהרנו והגשנו תגובות. בית הדין הרבני הגדול נתן פסק דין חד משמעי כי לו הסמכות. וכי הוא רואה בחומרה את הזגזוג בין הערכאות.
זכות הראשונים ניתנה לבית הדין הרבני, ולפי הדין והפסיקה הסמכות היא לו.
הגשתי מיד את פסק הדין לבית המשפט המחוזי יחד עם תגובתי, וסברתי כי בכך יסתיים מחול השדים הזה.
שהרי גם לו סבר ביהמ”ש המחוזי כי הסמכות היא לו, רק מתוקף עקרון כיבוד הערכאות, כאשר בית הדין הרבני הגדול כבר נתן פסק דין סופי, עליו לקבל את החלטת בית הדין הרבני הגדול.
קשה לי להסביר את גודל הפתעתי כשראיתי את פסק הדין שיצא מבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע, במילים פשוטות, כי זה לא מעניין אותו, לא כיבוד ערכאות, לא מרוץ הסמכויות, הוא החליט שיש לו סמכות ושבית המשפט לענייני משפחה הוא בעל סמכות ייחודית לדון במזונות הקטינים.
( למרות שבית המשפט המחוזי מודע לעובדה שיש בג״צ תלוי ועומד ובית המשפט העליון טרם אמר את דברו ולכן הסמכות היא למי שמגיש ראשון)
נסערת מאד מההחלטה הלא צפויה, הודעתי ללקוח שלי שחייבים להגיש ערעור לבית המשפט העליון.
שבית המשפט העליון יורה למחוזי לכבד את עקרון העל, הלא הוא עקרון כיבוד ערכאות.
ולמרות שהצעתי לקחת על עצמי את הערעור, הלקוח כבר מותש, שלא נדבר על הלקוחה מנגד שחודשים לא אוחזת בפסיקת מזונות. ומזל שהלקוח שלי נדיב, כי בתיק אחר הילדים יכלו פשוט לגווע ברעב בזמן שבתי הדין ובתי המשפט משחקים במי יותר חזק ומי יגיד את המילה האחרונה.
הלקוח סרב.
בהתחלה ממש ניסיתי לשכנע אותו, ואז הבנתי משהו.
משהו עצוב, משהו עמוק, מצער, ציני, אבל יציר מציאות משפטית שלא אני יצרתי אלא מדינה בפיצול אישיות.
הבנתי שזה דווקא מצוין.
הגשנו תגובות לבית משפט לענייני משפחה שיקבע מזונות זמניים.
והגשנו לבית הדין הרבני.
ומה ישלם הלקוח? מי שיקבע פחות!
הרי לו בית הדין יקבע יותר הוא עדיין יכול לשלם מה שבית המשפט פסק שהרי יש פסק דין שקובע כי הסמכות היא לו.
ולו בית הדין יקבע פחות הוא יכול לשלם את זה כי יש פסק דין שקובע שהסמכות היא לו.
ולו תלך האשה להוצאה לפועל עם פסק הדין הגבוה מבין השניים, תהיה ללקוח שלי עילה שהוא אינו מחויב כי הוא מחזיק בפסק דין אחר.
לא הבנתי מה הועילו חכמים בתקנתם, למה ביהמ”ש המחוזי לא כיבד את העקרון היחיד שעל ברכיו נחה מערכת בעייתית מלכתחילה שעוסקת במהירות הגשה וראשוניות על פני מהות.
יותר מזה, החלטה כזו רק יוצרת אבדן אמון במערכת, חוסר יציבות, מצב לא הגיוני בו האזרח עצמו לא יודע מה בעצם הוא אמור לעשות. וזה בטח לא מוסיף כבוד לאף אחד.
“אני בסך הכל רוצה שזה יהיה מאחוריי”, אומר לי הלקוח, “כבר לא אכפת לי כמה לשלם ומי יחליט. רק שהסיוט הזה שנמשך תכף שנה שלמה יגמר כבר”
אז לא נעים לי לאמר, מתחם הסבירות? כבר הפסקתי לחפש אפילו סבירות שלא נדבר על צדק.
