בראש ובראשונה לציבור כלל האנשים המצויים בזוגיות,
ולאחר מכן הוא שירות לציבור עורכי הדין לעניני משפחה, קולגות יקרים.
הסיפור לכאורה פשוט.
ביום 14.9.23 נשלחה עו”ד צעירה ממשרדי לבית המשפט , למעשה היה זה הדיון הראשון שלה לבד, דיון אישור הסכם בפני כב’ הש’ נאוה גדיש בבית המשפט לעניני משפחה בפתח תקוה. ההסכם הינו הסכם ממון של זוג ידועים בציבור בפרק ב’ לחייהם, כאשר שניהם מגיעים לתוך הזוגיות עם רכוש שנצבר טרם היכרותם. בהסכם שערכנו נכתבו סעיפים הנוגעים ליחסיהם היום, מגורים וכו וכן שככל וינשאו בעתיד, זוהי אופציה אמיתית לחלוטין, מבוקש כי הסכם זה יחול גם אז. מובן וברור שביהמ”ש אישר את ההסכם לא רק ע”פ חוק בית המשפט למשפחה (אישור הסכם השמור להסכמים של ידועים בציבור בלבד) כי אם גם על פי חוק יחסי ממון. החוק לפי מאשרים זוגות נשואים הסכמי ממון.
אלא מאי, דקה לפני עזיבת הצדדים את האולם, עצרה אותם כבוד הש’ גדיש ואמרה רק זיכרו, ככל שתתחתנו תצטרכו לבוא בפני ולאשר שוב את ההסכם.
הלקוח הזועם התקשר אלי, בצדק, שאל מדוע עליו לבוא שוב? שכן כל מה שהוא רצה זה לעשות הסכם ממון תקף, שישכב במגירה באין מפריע ויאפשר לו ולזוגתו להחליט כאוות נפשם אם הם יתחתנו אם לאו. וממילא יהיו מוגנים בהפרדה הרכושית אותה קבעו. ואני הרי הבטחתי שככל והסכם הממון יאושר ע”פ חוק יחסי ממון אכן זה המצב.
מאחר וההסכם אושר כאמור ע”י ביהמ”ש על פי חוק יחסי ממון, פניתי פעמיים! לבית המשפט על מנת יתקן החלטתו או יקיים דיון נוסף בו אוכל לעמוד על טעותו של ביהמ”ש. שכן הוא כבר אישר על פי חוק יחסי ממון אז מדוע להגיע שנית ולאשרו על פי אותו חוק?
ביהמ”ש דחה את בקשתי. ואני שלא יכולתי לנוח כל עוד עומדת החלטה כה מטרידה עבור ציבור מתדיינים שלם בעולם, הגשתי ערעור על החלטת בית המשפט. מובן שהצד השני, בת הזוג הסכימה להצטרף ובכך עמדתי לבדי בבית המשפט המחוזי ביום חמישי האחרון.
הגעתי ערוכה לקרב, ידעתי ששלושת השופטים המצויים בהרכב יצלבו אותי על בואי. לשם כך נערכתי היטב וקראתי כל הלכה ופסק דין קיים בעניין אישורי הסכמים בבית משפט.
ושאלתי היתה ברורה. מדוע עלי להגיע שוב לאשר הסכם אם זה אושר כבר ע”פ חוק יחסי ממון. שכן אם כך הדבר אין נפקות להסכמי ממון לפני נישואין. ומי ערב לי שאחרי שהתחתנתי יגיע הצד השני בהסכמה לאשר הסכם? אולי יגיד רגע אנחנו כבר נשואים אז לא בא לי לחתום? אולי יגיד עכשיו כשהתחתנו למרות שהבטחתי ואישרתי לפי חוק בית משפט למשפחה לא מתאים לי להגיע שוב? ששכן נפתחה הדרך לערער את ההסכם שנחתם לפני הנישואין. אם כן מה הואילו חכמים בתקנתם?
הסברתי לבית המשפט המחוזי בלהט, כי מרבית הסכמי הממון במשרדי אלה שנחתמו ע”י בני זוג אושרו גם על פי חוק יחסי ממון ולכן מעולם לא הנחתי את בני הזוג לאשר שנית. וגם בית המשפט לא. וכי אם יקבעו שלמרות האישור חייבים לבוא שוב בשערי בית המשפט נפקותם של עשרות אלפי השכמים מוטלת בספק ושיצפו גל תביעות לביטול הסכם שכבר החלו להגיע סביב פסק הדין של כב’ הש’ גדיש
תשובתו של בית המשפט המחוזי היתה שאני לא יכולה לטעון בשם כלל עורכי הדין. וזה לא נכון ששופטים מאשרים ע”פ חוק יחסי ממון. ושבמקרה הזה מדובר בטעות מקלדת של בית המשפט!
לו היתה זו טעות מקלדת יכול היה בית המשפט בשתי הזדמנויות בהן הגשתי לו בקשות לתקנה וממילא זה לא מרפא את העובדה הבאה. ההלכה היא כי ידועים בציבור יאשרו על פי חוק בית משפט למשפחה.
ככל וצדדים מאשרים הסכם ערב נישואיהם , ממש כמה ימים לפני הטקס, ניתן להסתפק באישור נוטריוני
אבל בית משפט אינו מוגבל בזמן. שכן אישור הסכם לפי חוק יחסי ממון הופך את ההסכם לפסק דין שתקף כלפי כולי עלמא ל 25 שנה כמו כל פסק דין
עוד טענתי כי גם ככה זוגיות היום מסובכת מאד, ואנשים מתקשים להתחייב, מתחתנים מאוחר והסכמי ממון נותנים תחושת בטחון וודאות במשטר רכושי שנבחר על ידי בני הזוג עצמם. וכי דרישה כזו תמנע מאנשים להנישא.
בית המשפט המחוזי סרב ליתן תשובה על כך. למעשה קבע שהערעור תאורטי
ויש לדחות את הערעור למרות העובדה הברורה :
אין לשאלה זו תשובה בפסיקת בית משפט עליון זוהי עובדה. וגם מחוזית אין. כי לא הובא בפני ביהמ”ש מקרה בו ביהמ”ש אישר הסכם על פי שני החוקים והעניין הגיע לדיון. למעט התיק הזה שאני הבאתי בפני ביהמ”ש.
אם לא די בכך ביהמ”ש איים עלי בהוצאות כבדות מאחר ומבחינתו אין באמת על מה לערער
לבסוף ניתן פסק דין מצער שקבע שבני זוג חייבים לאשר שוב את ההסכם לאחר הנישואין גם אם ההסכם אושר ע”פ חוק יחסי ממון (רוצה או לא רוצה, אוהבת או פחות נולדה פה הלכה)
ולא פסק לי הוצאות אולי בשל הדברים הבאים שכתבו:
” בשולי הדברים ראוי להעיר – הארכנו בדברים, הרבה מעבר לנדרש, אחר
שחשנו שהם מצויים בנפשה ובליבה של באת כוח הצדדים המלומדת, הסבורה כי
יש בדברים צורך ציבורי ממשי על מנת להקל על בני זוג בהתנהלותם הרכושית
והזוגית, ומתוך שכך סברנו שיש לחדד ולהבהיר את תכלית הצורך באישור ההסכם
בשנית עם נישואי הצדדים…”
ברור שזה בנפשי, ברור שזה מטריד אותי ואמור להטריד כל בני זוג שאישרו הסכם ממון חשבו שהם חופשיים לקבוע את המשטר הרכושי שלהם כאוות נפשם אם יתחתנו ואם לא. והנה לא!
אז כן , נכון שהסכמים יכולים להיות תקפים גם מכח חוק החוזים, מעצם העובדה שהצדדים אכן פעלו על פיהם אבל מדוע להערים קושי? מדוע לאפשר עוד עילה לויכוח?
הדבר היחיד שהושג בפסק הדין הזה זה וודאות. שופטים רבים שידעו שפסק הדין מצוי בערעור שאלו מתי תהיה כבר תשובה כי הם עצמם אישרו הסכמים על פי חוק יחסי ממון ולא אמרו לבני הזוג שעליהם לבוא שוב
אז מה עכשיו?
אם אתם ידועים בציבור ואישרתם הסכם כל עוד לא התחתנתם אתם מוגנים. אם התחתנתם רוצו לאשר שוב
לפחות עד שאחליט אם אני מערערת לבית משפט עליון.
מה דעתכם?
