חכם לא נכנס לצרה שפיקח יודע לצאת ממנה, זה המשפט שעלה לראש של רועי כשקרא את הטקסט הזה. זה סיפור מורכב על הפסד ואולי על זה שגם להפסיד צריך לדעת. וזה הסיפור של רועי שאישר לי לספר אותו, ככה באמת של החיים.
ביקשתי מרועי לכתוב את הסיפור שלו, כי שמתי לב שלמרות שאני עצמי מטיפה לזה שכל מה שיש ברשתות החברתיות לא משקף את המציאות, מהסיבה הפשוטה שאנשים לא יראו לכם את עצמם בשעת חולשה, מחלה פגיעות והפסד, אלא רק בחופשות, במלונות, קונים מכוניות חדשות ונראים כמו מתוך ז’ורנל, גם אני מתקשה לספר על כישלונות.
אבל כישלונות הם חלק מהצלחה, החיים מלמדים אותנו שיעורים חשובים דרך הכישלונות שלנו. מי שלא נכשל לא יודע שהוא מצליח, כאבי הכישלונות הם עצמם כאבי גדילה ומכל כשלון אנחנו לומדים. הכישלונות שלנו הן חלק מהDNA של ההצלחה. למעשה בלי הכישלונות שלי לא הייתי מה שאני ולכן אני מפנה רגע מקום לסיפור על הפסד.
רועי הגיע אליי לפני יותר משנה, כמה חודשים לאחר שחתם על הסכם שלום בית לחילופין גירושין והופיע בבית המשפט בדיון שמטרתו אישור ההסכם. כבר בדיון הזה היה ברור שמשהו לא בסדר, עו”ד הדין שייצגה אותו, עו”ד מהשורה הראשונה ללא ספק, התפטרה לאור התעקשותו הנחרצת לחתום ולאשר את ההסכם שהיא סברה שהוא לא הגיוני, מקפח קיצוני וגרוע עבורו.
גם השופטת עצמה שמה לב שהוא אינו מיוצג ושאלה היכן באת כוחו, והוא הסביר שהיא מתנגדת להסכם ובכל זאת הוא חתם ומאשר כי זה רצונו.
כשהתיישב מולי וסיפר את הסיפור הזה, עיניו טרוטות מחוסר שינה, דיבורו מהיר כל כך שהוא בולע מילים מרוב התרגשות וכל כולו משדר לחץ. ביקש ממני לעזור לו לבטל את ההסכם.
“זה לא הוגן,” הוא אמר. “הייתי במצב נפשי קשה כשחתמתי. כל מה שרציתי זה שלום בית. האמנתי לה שנעשה שלום בית. מבחינתי חשבתי שאני מציל את המשפחה שלי כי אחרת היא מתגרשת ממני. זה היה האיום או שאחתום או גירושין. זה היה הסיכוי היחיד שלי להציל את הילדים שלי “
הקשבתי לרועי בתשומת לב, אבל ידעתי שמה שהוא מבקש הוא כמעט בלתי אפשרי. הסברתי לו בעדינות שביטול הסכם שלום בית לחילופין גירושין שאושר בבית המשפט הוא דבר נדיר ביותר, שכן הוא זה שעמד מול שופט ואישר את רצונו בהסכם.
“אני מבינה את הכאב שלך,” אמרתי לו, “אבל חשוב שתדע שהסיכויים להצליח בתביעה כזו הם קלושים. ואני לא מייצגת כשאני יודעת שאני לא יכולה לעזור”
רועי הקשיב, אבל ראיתי בעיניו שהוא לא באמת מקבל את מה שאני אומרת. הוא קם ועזב את המשרד, ולא שמעתי ממנו במשך כמה שבועות.
כעבור כמה שבועות הוא קבע שוב יעוץ. הפעם הוא היה נסער אפילו יותר.
“הגשתי את התביעה עם עורכת דין אחרת,” הגיע הפעם עם עמדה מוגמרת לאחר מעשה. “אבל אני רוצה שאת תנהלי את התיק. אני סומך רק עלייך.”
הייתי בדילמה. מצד אחד, ידעתי שהסיכויים להצליח הם אפסיים כמעט. מצד שני, ראיתי אדם שבור שזקוק לעזרה ולליווי מקצועי. וגם בדיוק קראתי פסק דין על עושק, על הרגע הזה שאדם הוא אולי כשיר מבחינה משפטית אבל כשאקדח מכוון לרקתו והוא חותם, זה לא בדיוק רצון חופשי, ורועי הרי האמין שאקדח מכוון לרקתו, פירוק המשפחה וגירושין היו מבחינתו אקדח טעון.
החלטתי לקחת על עצמי את התיק, אבל הבהרתי לרועי שוב ושוב שאנחנו הולכים למאבק קשה מאד, שגם שופט המשפחה החדש שקיבל לידיו את התיק ככל הנראה יתקשה להבין את הטענה המורכבת הזו ולכן בערכאה הזו (בית המשפט למשפחה) זה כמעט חסר סיכוי וההליך ינוהל כשכל מטרתו להגיע לערכאה גבוהה יותר אשר יכולה לתת מקום לטענה כמעט תקדימית (יש מעט פסיקה כזו בדיני משפחה) הוא התעקש לנסות למרות הסיכון, למרות העלויות. רועי אדם טוטאלי והוא הרגיש שעשו לו עוול איום ונורא. ההסכם אכן דרקוני ומקפח , גזל ממנו דירה בתל אביב שהיתה שייכת לו מלפני הנישואין וגם קובע סכום מזונות ילדיםהזוי של אלפי שקלים. רועי מבחינתו נלחם על חייו. ויכולתי להתחבר לזה.
למעשה הוא אמר “אני מבין, אבל אני חייב לנסות. אם לא אנסה, אתחרט על זה כל חיי.”
וכך יצאנו לדרך. עשינו דרך משפטית מטורפת, הסיכומים בתיק הזה הם דוקטורט בביטול הסכם מחמת עושק, וגם בית הדין הרבני בהליך מקביל קבע שהאשה אכן רימתה אותו מה שמבחינתנו היטה את הכף לטובתנו. בשלב הזה כבר כמעט התפתיתי להאמין שננצח. אבל כמו שהזכרתי לעצמי שהשופט חדש, צעיר, לא אמיץ וכמעט חסר סיכוי שיקבע משהו שהוא חדשני , כך בכל שלב שיקפתי לרועי את המציאות הקשה שאנחנו מתמודדים איתה, אבל גם נתתי לו את מיטב הייצוג המקצועי שיכולתי. מלחמה מדויקת משפטית ויש לאמר אמוציונלית, הכאב שלו אמיתי והוא חלחל אלינו כל מי שטיפלה בו במשרד, האמינה בו בצדקת דרכו, והחליטה עם עצמה שהצדק במקרה הזה חייב לנצח וזאת למרות שידעה את הסיכון והסיכוי. הסיכון לא מנע מאיתנו לתת את הלב שלנו כמו בכל תיק כי ככה אנחנו עובדות. אם זה לא אישי עבורנו זה לא מעניין.
אני גאה מאד בעבודה המשפטית שנעשתה. אבל זה לא הכהה את הצער של ההפסד. אמנם בפגרה אין כמעט דיונים אבל זה הזמן של השופטים לכתוב פסקי דין. והשבוע קיבלנו את פסק הדין כפי שצפיתי מראש, הפסדנו.
“זה הפסד זמני, את בעצמך אמרת שהמחוזי היא הערכאה הנכונה לתיק, אז קדימה לערעור”
האיש הזה, שכבר חודשים ארוכים נלחם על האמת שלו, נלחם על הצדק שלו, ממש כמו שניסה להילחם על המשפחה שלו, הוא השראה!
הכשלון לא שבר אותו, הוא לא התלונן, לא קיטר, הוא הודה לנו על העבודה הענקית שנעשתה עבורו כי הוא הרגיש את הלב שלנו שם, וכבר הכין את עצמו לשלב הבא.
זה רק מהמורה בדרך מבחינתו, בדרך לניצחון של מה שהוא מאמין בו. בדרך לכפר על הטעות ההיא , אותו רגע של אישור הסכם שבו חשב שהוא מציל משהו. אי אפשר להתעלם מהדרך שלו להסתכל על החיים, אי אפשר להתעלם מזה שזה הפסד שהתקבל באכזבה ענקית אבל שניה אחרי הוא כבר כתב לי את הטיעונים המדויקים לערעור. הוא לא מתעכב על צער. הוא רואה רק את המטרה ועל הדרך תמיד יספר בדיחה.
אז כן זה אולי לא שיווק טוב לספר על הפסד, אבל החיים כל כך הרבה יותר מורכבים מרק ניצחונות. ויש כל כך הרבה מה ללמוד מרועי ומהפסדים בכלל, בעיקר הבחירה. אפשר לבחור להמשיך ואפשר לבחור לשחרר. כל אחד והמקום שבו זה פוגש אותו. אבל צריך לבחור. לא להטביע את עצמיכם בצער ההפסד, ולהשתכשך בביצת מרירות שתשליך על כל החיים. פשוט לבחור: ממשיכים להילחם , מעולה אז בואו נפעל בהתאם. משחררים? אז פשוט מניחים לזה וממשיכים הלאה.
בסוף אלה החיים האמיתיים.
