מאחורי הקלעים של עולם הגירושין

השבוע היה ויכוח סוער במשרד, מחצית מהבנות סברו שהאשה צודקת, מחצית שהבעל. ואני חייבת להגיד שהיה לי קשה מאד להחליט בעצמי מה אני חושבת על הסוגיה. למעשה אני יודעת לטעון ממש מצוין לטובת כל אחד מהצדדים, ועדין הסוגיה קשה וכואבת.

מרינה לא יכלה להגיע למשרד כי היא עסוקה מאד, למעשה היא ממנכ”לת חברת הייטק. אז עשינו זום, יחד עם אחותה ואביה, היא בת 39, יפה חכמה ואפילו עשירה. היא נשואה שנתיים לאבי בן ה 45. לאבי אגב שני ילדים מנישואיו הראשונים.

מרינה הבהירה לאבי כבר בפגישה הראשונה שהיא קצת “לחוצת חתונה” לא בהכרח החתונה זה מה שמעניין אותה, אבל היא מאד רוצה ילדים. אבי התאהב עד כלות, הציע נישואין תוך 4 חודשים, ועוד לפני החתונה הם כבר החלו לנסות לעשות ילד. בהתחלה באופן טבעי, מיד לאחר החתונה החלו בטיפולי פוריות, ולמעשה לאחר ניסיונות רבים ללא הצלחה נשאבו ממרינה ביציות והופרו 5 עוברים. מרינה עשתה שתי החזרות של עוברים ושתיהן כשלו. הראשונה מיד, והשניה היתה שוברת לב לאחר הריון לכאורה תקין שהסתיים ממש בשבוע 6 בהפלה טבעית.

נשארו להם 3 עוברים מופרים.

בשלב הזה הנישואין שלהם החלו להתפרק, מריבות אין סופיות, על הכל, עד שאבי הודיע למרינה שהוא רוצה להתגרש.

מרינה השבורה ביקשה ממנו לא לאיים בגירושין, להכיל אותה להבין שהיא במצב רגיש, שהיא מפוצצת בהורמונים שמשגעים אותה. אך אבי שכבר התגרש בעבר החליט שהספיק לו, הגיש בקשה ליישוב סכסוך ועזב את הדירה המשותפת שלהם, שהיתה למעשה דירתה השכורה של מרינה מזה שנים רבות.

לאחר מסע שכנועים שכלל גם חברים, רבנים, והורים, אבי נשאר עיקש ועמד על זכותו להתגרש. מרינה ביקשה ממנו רק דבר אחד, לא כתובה, לא מזונות, לא פיצוי רק את האפשרות להשתמש בשלושת העוברים המוקפאים שלהם. כי לפי הרופאים היא לא תוכל עוד להרות מביצית שלה, בשל בעיה בשחלות, והסיכוי היחיד שלה, אם לא העוברים הללו יהיה רק באמצעות תרומת ביצית.

מרינה בת ה 39 רואה בעוברים האלה ההזדמנות האחרונה להיות אמא, אמא ביולוגית. אבי מסרב. מרינה רוצה בכל מאודה להילחם על העוברים האלה, אבל אני לא שידרתי אופטימיות

“העוברים הם לא עוד רכוש משותף” הסברתי לה, “הם פוטנציאל לילד, ואם יוולד ילד הוא מגיע עם אחריות ותשלומים”. “אני מוותרת לו על הכל, על מזונות על תשלומים על הכל” אמרה והתכוונה לזה בכל ליבה.

“אם הוא לא רוצה את הילד אי אפשר להכריח אותו ממש כמו שאם את היית בהריון אי אפשר היה להכריח אותך לא לעשות הפלה אם זה מה שהיית רוצה, בשלב הזה כל עוד אין ילד שהוא יישות משפטית. יש לו בחירה.”

בדיון נוסף בבית משפט העליון, של משפחת נחמני,הידועה כ”פרשת הביציות” קבעה כב’ הש’ דורנר: “הפריית ביצית אינה סתם שלב משלבי התפתחותו של העובר, אלא היא המעשה “היוצר אותו” והופך את הביצית והזרעון ל”יישות ” חדשה, משולבת משני הגופים שיצרו אותו שאינה ניתנת שוב להפרדה. וכפי שהזירעון והביצית נטמעות זו בזו זכויותיהם של הגבר ובת זוגו “בעלי” הביצית והזרעון – והופכות ל”זכות משותפת” בכל הקשור לגורלה של הביצית המופרית”

בית המשפט העליון לא שינה את דעתו מאז 1995 כשנאמר המשפט הזה, ולמעשה ההחלטה חייבת להיות משותפת. אולי הגיע הזמן לחשוב שוב. כי אמנם הזכות משותפת אבל האם זה סיבה מספקת למנוע ממרינה להרות מעובר שהוא גם שלה? לשלול ממנה את הזכות להיות אמא? הזכות להורות?

ומה עם ההתחייבות של אבי למרינה? עם טופס ההסכמה לטיפולי הפריה חוץ גופית עליו חתם בבית החולים? עם טיפולי הפוריות המפרכים שמטרתן הייתה ברורה, ילד? הזכות העצמאית שלה להשתמש בחומר הגנטי שלה?

ומנגד האם זה ראוי או רצוי ללדת ילד שמראש אביו לא חפץ שיוולד? האם זה הוגן להכריח אדם להיות הורה?

סיטואציה קשה מנשוא.

לפני שבועיים ניתן פסק דין בבית משפט לענייני משפחה, שם ביקש גבר להשתמש בעוברים שהוא ואשתו המנוחה יצרו. אשתו נפטרה ממחלה קשה לפני כמה שנים, הוא נישא בשנית ואשתו לא יכולה להביא ילדים. אבל היא יכולה בהחלט להרות מעובר מופרה של אשתו המנוחה. בני הזוג פנו וביקשו להוכיח שהמנוחה ודאי היתה שמחה שיהיה לה דור המשך ממש כמו שאוספים זרע מגופת חייל שנהרג ומאפשרים לזוגתו לייצר דור המשך. אך ביהמ”ש לא קיבל את הטיעונים ההלו

ראשית מאחר ויש תקנה ספציפית שקובעת שאם תורמת הביצית נפטרה לא ניתן לעשות שימוש בעובר. ושנית לאור העובדה שהגבר לא הצליח לשכנע את בית המשפט שזה מה שאשתו המנוחה הייתה רוצה שיקרה.

ובכל זאת, אחזור למרינה, כמה כאב יש במניעת ההורות הזו. כמה סבל עברה מרינה כדי לייצר את העוברים האחרונים האלה בעוד שבעלה רק תרם זרע?

ולמרות זאת אני באמת לא יודעת מה נכון לעשות, מזל שאני לא השופטת שצריכה להחליט.

קצת עלי

ילידת שנת 1974, נשואה ואם לשלושה. לאחר סיום התיכון במגמת דרמה התגייסה לצה"ל וביצעה שרות צבאי משמעותי כר"לשית של קצין בכיר בחיל אוויר. עם תום השרות הצבאי למדה לתואר פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל-אביב אך החליטה לשנות ייעוד וסיימה את לימודיה לתואר L.L.B. במשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה בסוף שנת 1999. הצטרפה כחברה בלשכת עורכי הדין בשנת 2000. איימי החלה לעסוק בתחום דיני המשפחה מיד עם הסמכתה, ומאז ועד היום מנהלת את המשרד הפרטי שבבעלותה.

רוצה לקבל כלי שיעזור לך להתמודד עם משברים?

הכניסי את המייל ואשלח לך הקלטה של הרצאת הדגל שלי "סערות לא נמשכות לנצח"