זאת הייתה עוד שיחת ייעוץ, כזו שאני מנהלת לעיתים קרובות. הלקוח שישב מולי היה חכם, מודע, והבין היטב שמערכת היחסים הזוגית שלו הרסנית. אבל למרות ההבנה הזאת, הוא לא הצליח לצאת ממנה.
למה אני כותבת את זה ככה, “עוד שיחת ייעוץ”? כי בשנים האחרונות המודעות לזוגיות רעילה, לנרקיסיזם, להפרעות אישיות ולאלימות רגשית עלתה משמעותית. אנחנו מדברים יותר על דינמיקות רעילות ועל הפגיעות שהן משאירות, אבל זה לא אומר שקל יותר להשתחרר מהן.
היעוץ של זאב.
“אני רוצה להתגרש,” הוא אמר לי. “אבל אני פשוט לא מצליח להביא את עצמי לעשות את זה.”
זאב ידע שמערכת היחסים שלו לא בריאה. הוא ידע שהיא פוגעת בו. אבל הוא לא הצליח להשתחרר.
“היא בגדה בי,” הוא אמר בשקט, כמעט בלחש, כאילו מתבייש. “זה כבר קרה שלוש פעמים. אני יודע שהיא בגדה, היא אפילו לא מכחישה. אבל אני עדיין איתה. מה זה אומר עליי? איזה מין גבר אני?”
לרגע תהיתי. אם זה קרה כבר שלוש פעמים, אולי זה פחות מפריע לו?
“זאב,” אמרתי, “יש אנשים שחיים עם זה. מערכות יחסים פתוחות, פחות קנאים… זה לא חייב להיות הסוף.”
“זה לא רק הבגידה,” הוא ענה. “היא מבזבזת בלי הכרה. אנחנו במינוס מטורף. אני מבקש ממנה להפסיק, אבל היא צוחקת עליי, אומרת שאני קמצן ושזה בכלל לא ענייני. היא מעלה סרטונים שלה רוקדת עם גברים אחרים באינסטגרם, וכשאני מעיר לה, היא אומרת שזה בגלל שאני לא משקיע בה מספיק.”
הוא המשיך וסיפר איך היא מערערת את הביטחון שלו. איך היא גורמת לו להרגיש קטן.
“היא אומרת שאני נמוך מדי. שאני שעיר מדי. שהיא כבר לא נמשכת אליי.”
“אתה אוהב אותה?” שאלתי אותו.
“אני לא יודע,” הוא ענה. “אני יודע שאני צריך אותה.”
אז מה הבעיה?
נתתי לזאב ייעוץ משפטי. במקרה שלו, התיק פשוט. אין רכוש משותף, רק ילד אחד. חלוקת מזונות ומשמורת משותפת – קל יחסית.
אבל הבעיה של זאב לא הייתה משפטית. הבעיה הייתה רגשית, עמוקה יותר.
הוא היה במערכת יחסים רעילה, וכל רגע שהוא נשאר בה שחק אותו עוד יותר. הסברתי לו שכדי להשתחרר באמת, הוא חייב להתמודד עם הפחדים שלו: הפחד להיפרד, הפחד להיות לבד, והתלות שהוא פיתח באישור ממנה.
כשהוא עזב את המשרד, הוא הבטיח לחזור. הוא הבין שהוא חייב לעזוב אותה כדי להיות מאושר. אבל אני ידעתי , הוא לא יחזור בקרוב. אם הוא יחזור, זה יהיה רק אחרי טיפול משמעותי, כי כרגע לא היו לו כוחות אמיתיים להתמודד.
השנה הזו היתה שונה
נובמבר הוא חודש המודעות לאלימות נגד נשים, אבל בשנה של מלחמה כשכולם עסוקים בחיילים מתים, בחטופים ובחטופות שסובלות מאלימות מינית קשה , השיח על אלימות במשפחה נדחק לשוליים.
גם השנה הייתה עלייה של 30% במקרי האלימות במשפחה. אך הפניות בנושא ירדו ב-20%. לא כי האלימות פחתה, אלא כי נדמה שגם הקורבנות עצמם מבינות שאין מי שיקשיב להן.
אבל הפוסט הזה לא עוסק רק באלימות במשפחה במובנה המסורתי, אלא באלימות הרגשית השקטה, הפוגעת לא פחות ומותירה צלקות עמוקות. אלימות כבושה, שמצויה בזוגיות רעילה – אלימות שהיא לעיתים כל כך עדינה, שהיא מוסתרת אפילו מעיני הקורבן עצמו.
אני רואה את זה שוב ושוב. אנשים מזהים את הדגלים האדומים, הם מבינים שהם נמצאים במערכת יחסים רעילה, אבל אז הם חוזרים הביתה ונשארים.
הם מגיעים חזקים אחרי פגישת היעוץ. אחרי שנפלו להם כל האסימונים. אולי אפילו מבקשים באומץ להפרד יפה. ואז פוגשת אותם מניפולציה. הם שומעים ההתנצלויות , במבט ראשון הן נראות אמיתיות , אבל בפועל הן ריקות מתוכן:
“אני מצטער אם פגעתי בך.” מה היא שומעת: מה זאת אומרת אם? אני אומרת שפגעת בי. אבל העיקר שהשתמשת במילה מצטער.
״אני מצטערת, אבל אתה אשם שגרמת לי להגיב ככה.” מה הוא שומע: היא התנצלה למרות שבפועל האשימה אותי בארוע.
אל תתבלבלו זה לא באמת חרטה. זה רק עוד מנגנון שליטה.
אז למה כל כך קשה לעזוב מערכת יחסים רעילה?
הפחד להיות לבד, תחושת ערך עצמי נמוך, חוסר אמונה עצמית, זה מה שמגיע לי, אמונה מגבילה שלא יהיה לי יותר טוב מזה אף פעם, יחד עם התקווה שאולי דברים ישתנו.
איך משתחררים?
כמו שאמרתי לזאב, אי אפשר לחתוך קשר רעיל בלי עבודה עצמית.
העבודה מתחילה בשאלות:
מה בתוכי מאפשר לי להישאר כאן?
למה אני משכנעת את עצמי ש”אולי זה ישתנה”?
האם אני באמת מאמינה שמגיע לי יותר מזה?
מערכת יחסים רעילה היא לעיתים קרובות מראה לפצעים שלנו.
כשאנחנו לומדות להעריך את עצמנו, להציב גבולות, ולהאמין שמגיע לנו יותר – הדגלים האדומים כבר לא נראים ירוקים.
