היא תכננה את זה כמו מבצע צבאי.
4 שנים של תכנון מדוקדק: חסכה כסף בסתר, בדקה ניירת, היא ידעה מי סוכן הביטוח, מי רואה החשבון, ואפילו הכירה את הסיסמאות לכל החשבונות הדיגיטליים אספה מידע על קופות קרנות וחסכונות, חשבונות בנק ומטבעות דיגיטליים היו לה את כל הסיסמאות, כל הכתובות וכל המספרים.
רק אז היא העזה להגיד לו שהיא רוצה להתגרש. אבל לא ישר, לא ממש… בהתחלה בצחוק. טיפטפה לו אמירות ציניות בהומור מר, “נראה לי עדיף לך משהי יותר יפה”, או “תמיד אמרת שאחרי עשר שנים צריך להחליף לא? עברו כבר 19?”, “אולי נפרד קצת זה יעשה לך טוב”, היא קיוותה שהרמיזות הללו יחלחלו אליו, ייצרו אצלו תמונה בדמיון שלהם גרושים, תמונה שתהפוך למוכרת וכשהיא תגיד שזה מה שהיא רוצה תהפוך למציאות.
היא הייתה חכמה, מחושבת, ממוקדת.
אבל כשהגיע הרגע לדבר, היא לא העזה לומר את המילים בקול רם.
“אני רוצה להתגרש.”
אבל הוא רק הביט בה במבט חד, חצי מחייך, ואמר את מה שהיא הכי פחדה לשמוע:
“בחיים אני לא אתן לך גט, את ואני זה לנצח.”
כששליטה הופכת לכלא
לילה אחד, אחרי עוד מריבה בה הוא התקרב קרוב מדי לפניה, דחף אותה לקיר וצעק שהיא “אפס”, היא מצאה את עצמה מאזינה לפרק בפודקאסט שלי על שתלטנות קיצונית. “הקשבתי לפרק שלך בפודקאסט עם אילנה קוורטין שכתבה את הספר “נשים כלואות” וזיהיתי את עצמי”.
הוא מנהל אותי בהכל, הוא יודע על כל שקל שאני מוציאה, חשבון הבנק שלנו על שמו בלבד, ולי יש רק אשראי, כל הכסף שאני מרוויחה נכנס לחשבון הזה, הוא מסביר לי כל הזמן שאין לי יכולת להתמודד עם כסף, שאני לא מבינה במספרים, למרות שהייתי בתיכון ראלי ולמדתי 5 יחידות מתמטיקה והוא בקושי עשה 3 יחידות. מעולם לא ישנתי מחוץ לבית, הוא לא מרשה. גם כשחברה עשתה מסיבת אירוסין שכללה סופ”ש בצפון אני הייתי צריכה לחזור בערב הביתה. אני כבר לפחות 4 שנים יודעת שאני צריכה להתגרש אבל מבינה שזה יהיה מסובך מאד, הוא לא ייתן לי. הכל אצלו זה ענין של כבוד, אסור שאף אחד ידע אם משהו לא בסדר, אסור לי לספר אפילו להורים שלי אם אנחנו רבים”
כשאשה מספרת לי כזה סיפור, אני מבינה שיש פה פוטנציאל מסוכנות גבוה, של גבר שאם הוא יאבד אחיזה, יאבד שליטה יאבד גישה אליה, הוא עלול לפעול באופן קיצוני מאד
“זו אלימות,” אמרתי לה כשהיא סיפרה לי את זה.
“האם הוא היכה אותך אי פעם?” שאלתי בעדינות. “לא לא, חס ושלום, רק, את יודעת, התקרב אלי מאד מאד קרוב לפנים או הצמיד אותי לקיר”.
זה תמיד מדהים אותי איך נשים חכמות, מצליחות, מוכשרות – מביאות את עצמן לחשוב שכשמשהו מצמיד אותם לקיר, מתקרב קרוב קרוב וצועק לה באוזן שהיא אפס , לא חושבות שזו אלימות.
“איך אני יוצאת מזה? איך אני אתגרש ממנו?”
“אולי יש משהו שמכיר את שניכם ויכול לדבר איתו?” שאלתי בתמימות, “השתגעת, אם ידע שדיברתי עליו עם משהו הוא יהרוג אותי” היא רעדה רק מהמחשבה על הסיטואציה.
הצעתי רגע הצעה מרחיקת לכת: “מה את אומרת לעבור לתקופה למעון לנשים מוכות?”. מעון לנשים מוכות הוא אופציה טובה כשלא ברור כמה רחוק יכול ללכת הגבר, כאשר הוא לא מקבל שיח שפוי על פרידה, לא מקבל אפשרות שבה האשה תעזוב או תהיה עצמאית באיזה שהיא צורה. “בחיים לא”. היא ענתה.
אני מבינה אותה מעון כזה מנתק אותך מהסביבה ומוריד אותך מתחת לרדאר, שלו אבל גם של כל מי שאת מכירה, מפסיק את החיים שלך, העבודה הכל. “למה שלא ירחיקו אותו”?
“ירחיקו! השאלה אם זה יעזור”.
לפעמים תחושת הבטן שלי כל כך קיצונית שעל פניו לכאורה לא קרה כלום. היא לא אשה מוכה פיזית, לבעל אין עבר פלילי, ועדין כל הגוף שלי זעק סכנה. אולי בגלל שבמקצוע שלו הוא סוהר ומחובר לעבריינים, אני לא יודעת להגיד מה הקפיץ אצלי את כל נורות האזהרה, אבל הסברתי לה שאם נגיש בקשה ליישוב סכסוך, ויהיה רישום, והוא יבין שסיפרה לעוד מישהו ולקחה עו”ד אני לא יכולה לצפות את התגובה.
להציל את החיים שלה, צעד אחרי צעד
הסברתי לה שמבחינתי זה לא שיחת יעוץ לאיך מתגרשים. אלא קודם כל להבין איך לעשות את זה בלי שהיא תפגע.
וכתבתי לה תוכנית:
צעד ראשון: לדבר איתו על פרידה זמנית. קחי את האחריות עליך ותגידי שאת במשבר נפשי ורוצה רגע מרחק ולהפרד. לא בצחוק, לא בציניות, ברצינות בלי איומים, בלי דרמות, רק בקשה כנה למרחק.
ותראי אם יש על מה לדבר. “כבר עשיתי את זה היא תגיד, כמה פעמים , הוא לא הסכים לשמוע”. הבנתי אבל חשבתי שחייבים לנסות לפני שפועלים, “תנסי שוב, הפעם כשאת יודעת גם מה הצעד הבא. השתהי שלמה עם עצמך שניסית הכל.”
צעד שני: אם אין עם מי לדבר, תצטרכי לפעול באומץ, לעזוב להורים שלך, למקום בטוח . בלי הליך משפטי כרגע, כדי לראות את התגובה שלו
צעד שלישי: אחרי שנבין את התגובה, אם הוא מנהל שיח, אם הוא מאיים, מה בפועל קורה, רק אז נגיש בקשה ליישוב סכסוך. ננסה להציע גישור, מו”מ, בשלב הזה נגיש בקשות זמניות אם צריך. אם יהיה אלים תפני למשטרה ונפנה לבית משפט לצו הגנה.
צעד רביעי: לדבר על הרכוש, והגשת תביעות. שלב אחרון ורק אם לא תהיה ברירה
“אני מפחדת פחד מוות”“
“אני יודעת” אמרתי לה, “לכן תכננתי משהו מדורג ואיטי. זה לא מה שהייתי אומרת לכל אחת. זה רק עבורך כדי להגן עליך. וכמובן חשש קל ואת מיד מזמינה משטרה”
לכל הקוראות:
אם את קוראת את זה ומרגישה שאת מזהה את עצמך, או אולי מישהי אחרת – חשוב שתדעי
את לא לבד.
אלימות היא לא רק מכות.
אלימות היא שליטה, הפחדה, ניהול מוחלט של כל צעד שלך.
את חזקה יותר ממה שאת חושבת, ויש אנשים שיכולים לעזור לך.
לפעמים, גם את החיים צריך לתכנן כמו מבצע צבאי – צעד אחרי צעד, ולפעמים את יכולה לתכנן 4 שנים משהו ולקוות שיהיה כמו בתוכנית אבל בפועל יקרה משהו אחר. הסוד הוא להחליט על המטרה ולהיות גמישה מחשבתית, דינמית בפעולות שלך, ולשקול עקב בצד אגודל את הצעד הבא.
אולי זה יקח קצת יותר זמן אולי תוותרי קצת על כסף , אבל אין שום דבר בעולם ששווה את החופש לך ואת החיים שלך.
כי אף אחת לא צריכה להישאר כלואה בסרט שהיא לא בחרה בו.
