אלה היו 52 דקות של ראיון שבכל דקה שעברה הבנתי כמה דידי יושבת מולי לא סתם, היא באה ללמד אותי שיעורים חשובים
דיד היא רק דידי, ככה היא תגיד לי, “אני אשה?” היא תשאל אותי בסקפטיות, חצי בוחנת אותי, לברר אם אני אענה את התשובה הנכונה, חצי בביישנות מובנת נוכח הנשיות היחסית חדשה שלה. תוהה עם עצמה אם השרידים הגבריים שהיא רואה בעצמה נראים לעין. היא תחבק אותם את הסממנים הגבריים. תספר שאת הקול שלה היא לא שינתה וכרגע גם לא מתכננת פשוט כי היא דידי.
פעם היא היתה דודו, אבל גם אז היא ידעה בדיוק מה היא מביאה לשולחן. מנהל בכיר בחברת הסטארט אפ אולי המצליחה בעולם INVIDIA , בוסית של עובדים בארץ ובחו”ל.
התאהבתי בה כי היא מביאה משהו בלתי מעורר. את עצמה!
לא ידעתי למה אני נכנסת כשהזמנתי אותה לפרק ה-118 של הפודקאסט שלי, “האקדמיה לניהול משברים”. ידעתי שהיא אישה טרנסית יוצאת דופן, ראיתי את הכתבה עליה בלאשה, את סיפור החיים שלה, רציתי לשמוע אותה אישית ולשאול שאלות. יחד עם זאת הייתי בטוחה שאפגוש דבר אחד ופגשתי משהו אחר.
היו הרבה תיקים במשרד בעשרים שנים האחרונות בהם יצגתי גברים נשואים שיצאו מהארון, ונשים נשואות שיצאו מהארון. זה פירק להם את המשפחה , למעשה פרק 2 של הפודקאסט נקרא: “במי התאהב הבעל של צילה חצבני?” ספויילר הוא לא התאהב באשה, וזה תמיד מורכב לשני הצדדים, אבל לא היתה שם דיספוריה מגדרית. היתה משיכה מינית שונה ממה שהם הסכימו להודות בה בתחילת דרכם כאנשים צעירים, ניסו להדחיק אותה (אולי כאן יש דמיון) ולבסוף הלכו אחר מה שליבם ביקש.
האמת לאמיתה היא שציפיתי לדיון דומה.
שיפוטית שכמותי חשבתי שאפגוש טרנסג’נדרית שחייה קשים, מתמודדת עם חוסר קבלה, אפליה, והיעדר תמיכה משפחתית וחברתית אולי אפילו בעיה כלכלית בשל יוקר הניתוחים והטיפולים, עם מאבקים נפשיים לא פשוטים ומורכבויות הנובעת מהיות טרנסים עדין בשולי החברה.
זה לא מה שפגשתי. ההפך!
דיספוריה מגדרית: תחושת זרות שאי אפשר לברוח ממנה
דידי סיפרה לי על הילדה שהייתה בילדותה – ילדה שנולדה בגוף של ילד. היא סיפרה איך תחושת הזרות הזו ליוותה אותה כמו צל, בכל שלב בחיים.
במשך שנים היא ניסתה לברוח מזה. היא למדה להדחיק, לסגור את התחושות במגירות נעולות היטב. בגיל 18, רגע לפני הגיוס, היא קיבלה החלטה להיות כמו כולם. אבל תחושת הזרות לא נעלמה ,היא פשוט נשלחה למגירה אחורית סגורה ונעולה.
דידי נישאה בגיל צעיר, בנתה קריירה מבריקה בהייטק, והפכה לאב לשלושה ילדים. היא הצליחה מעל ומעבר , הצטיינה בלימודים, התקדמה בעבודה היתה ספורטאי מצטיין.
דידי תסביר לי שלפני הכל, לפני מגדר, לפני ההבנה של הזהות שלה, היא התעקשה להיות אדם מצוין. והשיגה את כל הקרדיטים שהחברה יכולה לתת, כסף, מעמד, סטטוס חברתי.
לכן כשהיא הגיעה לבסוף לרגע בו חשפה את סודה, רגע שהגיע אחרי תקופה ארוכה של בחילה מגדרית קשה שאחזה בה עד שהנפש תקיא את עצמה החוצה, היא תהיה מוכנה, הפעם כדידי.
היא ידעה, שהיא בעלת ערך, לעובדים, למעסיקים, לילדים שלה לאשה שלה. ואכן למרות שגילתה לה את הסוד הם המשיכו לחיות יחד כמה שנים נוספות עד שכבר אי אפשר היה.
לדידי אין פחד
כשהמיקרופון יכבה והצלם יעזוב את החדר אני אשאל אותה לא פחדת? מהכל? הניתוחים? ההורמונים? החיים? והיא תענה לי בנחרצות : “אין בי פחד”.
היא לא שופטת, לא מתנשאת נזהרת להביע דיעה על נושאים שקשורים בטרנסים ומדגישה שהיא תמיד מדברת רק בשם עצמה,
היא ניסתה בכל כוחה להחזיק את המעטפת.
חיה קצת כמו במגדל קוביות. כל הישג, כל הצלחה, כל טייטל זה עוד קוביה שהוסיפה, אולי כי ידעה שעוד מעט תשלוף אס. ותגיד לעולם מי היא באמת. אבל המגדל כבר יהיה יציב כל היסודות הונחו ואף אחד לא יתמוטט
לא העובדים שלה שיקבלו אותה בשמחה ובאהבה ובפירגון, לא הבוסים בארצות הברית שממילא מחוייבים לפרוטוקל גיוון והכללה, ויבהירו שלהם זה לא משנה אם היא גבר או אשה העיקר שהיא ממשיכה בעבודה הטובה שעשתה עד כה.
היא לא בחרה בזה זה בחר בה ולא היתה לה ברירה. היא תדמה עצמה לאדם שתלוי על מתח, בהתחלה זה יחסית קל וכל רגע שעובר הגוף נהיה כבד, השרירים שורפים ומשחררים חומצות לקטיות שהופכות את ההחזקה לבלתי נסבלת עד השיחרור המיוחל שיקרה גם אם המוח מסרב, הגוף כבר לא יכול.
דידי נאחזה, קרוב ל4 עשורים , הכי חזק שיכלה למרות כל החומצות עד שהגוף שיחרר, ואז הגיעו המחירים.
גירושין מתוך גילוי עצמי
בסופו של דבר, הגילוי העצמי של דידי אילץ אותה לפרק את מוסד הנישואין.
“לא בטוח שאם זה היה תלוי בה זה היה קורה, אבל היה ברור שהאשה שאיתה לא יכולה להמשיך ככה וגם כאן היא קיבלה ולא שפטה. נדמה לי שלפרק נישואין זה קשה לכולם, אבל כשזה קשור לשינוי מגדרי זה קשה פי כמה,אחד הדברים המורכבים ביותר הוא להסביר לילדים. אבל גם זה הפך את דידי להורה טוב יותר. ללא היסוס היא בחרה בילדיה, בלגדל אותם במשמורת משותפת חצי מהזמן, להשקיע בהם את כל מה שלא השקיע דודו. וזה בדיוק מה שהופך את דידי לכזו יוצאת דופן. היא בחרה את הדרך האמיצה ביותר גם כשהמשמעות הייתה לשבור את כל מה שהיה לה.
קהילה האמיצה
יש קהילה גדולה של אנשים אמיצים בישראל שחיים עם דיספוריה מגדרית. אנשים שלוקחים את הסיכון הגדול ביותר לאבד עבודה, משפחה, חברים כדי לחיות את האמת שלהם.
שעושים מסע של גילוי עצמי.
לצד ההשראה, הבנתי גם את הכאב. ישנם אנשים שאחרי שנים של הדחקה וגילוי עצמי נאלצים להתמודד עם גירושין, עם ניכור מצד חברים או משפחה, ועם עולם שלא תמיד מבין אותם.
זו תזכורת לכולנו, כנשים ואנשים, עד כמה קבלה ואמפתיה הן קריטיות. עד כמה אין מקום לשיפוטיות והלוואי ואנשים מהקהילה הזו ממש יקשיבו לה ויבינו שכשאת מביאה את עצמך ככה, שלמה עם עצמך כאדם, עם המעשים שלך, ההישגים שלך, אז גם הבחירות שלך הם חלק ממך ואם את אוהבת את עצמך ומעריכה את עצמך כבר לא כל כך חשוב אם את גבר או אשה. את פשוט דידי.
אז למה התאהבתי בדידי?
כי היא הרבה יותר מ”אישה טרנסג’נדרית.” היא מראה לנו איך נראה אומץ אמיתי. היא לימדה אותי שביטחון עצמי אמיתי נבנה על אמת פנימית, לא על מסכות, על איפור על חיצוניות.
כי היא לא מפחדת להיות עצמה גם כשזה כואב כאב מפלח נפש וגוף
והיא הזכירה לי שבסוף תמיד עדיף חיים של אמת, גם אם זה אומר לשבור את המוסכמות, גם אם זה אומר שחלק מהאנשים לא יאהבו אותך או לא יקבלו אותך, בסוף אי אפשר לברוח מעצמינו גם אם זה כרוך במחירים. ואלה מחירים שצריך לשלם באהבה.
אני מתייגת לפוסט הזה גם את ד”ר איריס יעיש חברתי האהובה, האשה שלא רק מטפלת בגיל המעבר והצילה אותי (יהיה גם איתה פודקאסט וגם כבר כתבתי כאן עליה) אלא גם האשה שבעיני הכי תרמה ותורמת לקהילה הזו לעזור להם להיות הם. איריס את הכי מיוחדת
מזמינה אתכם להאזין לפרק הזה. https://link.chtbl.com/p6tlfmzk
