מחר הם יתחילו לחזור

מחר הם יתחילו לטפטף חזרה אל תוך חיינו
כמו רוחות רפאים, חלקם ילכו בינינו, דקים ושבריריים, חיוורים כמי שלא פגשו שמש שנה ושלושה חודשים.
הם יצולמו, ירואיינו, יתושאלו, קולותיהם יישברו מול שאלות קשות מדי, שאין להם תשובות נכונות, תמונות מתוך הסיוט שלהם יתגלגלו שוב ושוב בריפיט, עד שלא נוכל לנשום,
נחפש במבט שלהם את מה שאבד,
נחפש לדעת – האם חפפו? האם התקלחו? האם הם אכלו? איך היה טעם האוכל במנהרות? האם הצליחו לישון, לנשום? איך שרדו שם?
מי נאנסה? במי התעללו? כמה כאב, כמה רחוק הלכו כדי לשבור אותם?

מחר הם יתחילו לחזור

אבל איתם, לא יחזרו רק המראות והזיכרונות. הם יחזירו את המחיר שנשאר מאחור – המחיר הכבד שכולנו משלמים מאז אותו בוקר ארור
840 מטובי בננו נהרגו במלחמה הזו, 405 מהם נפלו בלחימה בעזה, כשניסו להשיב לנו מעט מהביטחון שנקרע מעלינו באכזריות
5643 פצועים סוחבים איתם את הסיפור של הגוף שנשבר ושל הנפש שלעולם לא תחזור להיות שלמה.
469 ימים של כאב, מלחמה, דמעות ורגעים בהם נדמה היה שזה לא יגמר לעולם.

מחר הם יתחילו לחזור

יחזירו גם את כל מה שניסינו להדחיק: את השאלות שחשבנו שנוכל להימנע מהן, את התחושות שיסרבו להיעלם, יחזירו את השקט ההוא מהלילות שבהם שכבו במנהרות וחשבו שאולי אף אחד לא ימצא אותם יחזירו את רגעי האימה, את הזיכרון האישי של איפה כל אחד היה ממש ברגע ההוא של ה 7/10/23,
ולא נוכל להימנע מלהישיר אליהם מבט, ולראות בהם את עצמינו, את מחדלי החברה, הצבא, הממשלה, הקונספציה, הזחיחות, חוסר ההקשבה, הפלגנות, השנאה, השבר שלנו.

מחר הם יתחילו לחזור

עברנו כבר שני חגי תשרי בלעדיהם
דיברנו עליהם ליד שולחן החג, או בסוכה
צמנו והתפללנו ביום כיפור כשהשמים היו פתוחים לרגע
גם את חנוכה עברנו. פעמיים. התפללנו לנס, דיברנו על בני החושך מול בני האור, אבל האור היה כלוא איפשהו רחוק, בחושך שלהם
התפללנו שהם יחזרו – שלמים, בריאים, לא פצועים מדי, לא שבורים מדי, יודעים שחיכינו להם

מחר הם יתחילו לחזור, חיים? מתים?
אבל אנחנו?
לא! אנחנו לא נחזור.
האמונות שלנו התרסקו על הגדר הפרוצה בעוטף עזה
כל מי ומה שחשבנו ששומר עלינו נופץ, ואיתם הלכה גם התמימות
״המלך הוא עירום”, צחקו עלינו מתוך האופנועים הדוהרים, והטויוטות הלבנות,
מתוך המיטות שלהם נלקחו, חשופים, בפיג’מות, לא מוכנים, נשים, ילדים,זקנים גברים ונשים, אנשים שבאו לרקוד ולחגוג אהבה,
מקלפים את תחפושת הקונספציה, את קליפת “הצבא החזק בעולם”, את תחושת ה”מי יכול עלינו”
באמצעות נשקים ישנים ורימונים נתקעים טבחו בנו
איך נחזור לעצמנו?

מחר הם יתחילו לחזור
ואיתם יחזרו גם המראות, הצילומים, הכתבות, הסרטים
פריימים פריימים ישודרו שוב לתוך זרם הדם שלנו, לתוך העורקים
נסתמם מהכאב פעם נוספת עם כל אחד מהם שיגיע, לא נוכל להפסיק להסתכל
הם יחזירו איתם את הריחות, התחושות – כל מה שהם לא יצליחו לומר בקול
את השאלות הקשות שאין לנו תשובות אליהן:
״איך לא הצלתם אותנו קודם”?
״איך נתתם לזה לקרות”?

והמשפחות שלהם?
הן ישובו לאט, אולי, לשגרה
לעבודות שעזבו באיבחה כדי לצאת למאבק הגדול בחייהם
אולי ילבשו חולצה רגילה בלי מסר, סתם בצבע כחול או פירחוני, בלי סמל צהוב שמזכיר את הכאב היומיומי האינסופי שחוו ב-469 הימים האחרונים
אולי יחזרו לעבודה, אולי לחברים, אבל לעולם לא לעצמם
חלק גדול מהנשמה שלהם נשאר שם – בכיכר החטופים, בקפלן, בירושלים ואפילו בוושינגטון
בצעקות, בדמעות
נשאר על הדגלים, על הסדינים, על החולצות על הרצפה
אגמים של דמעות שטפו את הרחובות, מקווים שהשארת DNA נוזלי ,יזרום ויחלחל לליבם של מקבלי ההחלטות

מחר הם יתחילו לחזור

אנחנו לא נחזור להיות מה שהיינו
גם הם לא יהיו מי שהיו
נצטרך ללמוד איך לחזור להיות אנחנו, אבל אחרים
נצטרך ללמוד איך לחיות מחדש

אבל בתוך הכאב, בתוך השברים – יש גם זרעים של תיקון
כי תמיד, גם ברגעים האפלים ביותר, העם הזה ידע להיוולד מחדש
ידענו להתגבר על אסונות, על טראומות, על אובדן
וכך, מחר, כשנראה אותם חוזרים – נבין שזה לא רק סוף של סיוט
זה גם התחלה חדשה
התחלה של תיקון
התחלה של למידה איך להיות אחרים – טובים יותר, חזקים יותר, יחד

מחר הם יתחילו לחזור
והשמש שוב תזרח, אולי קצת חיוורת, חורפית , אבל היא תעלה
ובתוך כל זה, נבין שהיכולת שלנו להחזיק אחד את השני, אפילו ברגעים הכי קשים, היא זו שתמיד שמרה עלינו יחד עם השגחה פרטית ומאות ניסים קטנים שכן היו, כי ביננו זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.

אז כן הילדים שלנו יגדלו בעולם שבו הזיכרון הזה ילווה אותם תמיד.
הם לא ישכחו את הדמעות האזעקות, את השאלות ששאלנו בלי לקבל תשובות, ואת השבר שלא באמת התאחה. נצטרך ללמד אותם לא רק על הכאב, אלא גם על האחריות שלנו – איך הקשבנו, או לא הקשבנו, איך התווכחנו במקום להתאחד, ואיך ההחלטות שנעשו, או שלא נעשו, הותירו אותנו חשופים.
האיחוד שראינו בכיכרות היה קצר מדי. מהר מאוד הוא נסדק בחזרה, תחת משקלם של מאבקים פוליטיים, של שנאה ושל אינטרסים. אפילו עכשיו, כשכולם מדברים על החטופים, יש כאלה שמסרבים להסכים.

אבל מחר, כשהם יחזרו, לא תהיה ברירה. נצטרך להסתכל קדימה, ולשאול איך אנחנו משאירים להם עתיד שבו זיכרון כזה לא יחזור על עצמו. איך אנחנו, גם אם שבורים, בונים עולם אחר – עבורם, עבורנו

הכאב יישאר, אבל גם התקווה
כי אם יש משהו שהעם הזה יודע לעשות, זה לקום מההריסות – ולהמשיך ללכת

קצת עלי

ילידת שנת 1974, נשואה ואם לשלושה. לאחר סיום התיכון במגמת דרמה התגייסה לצה"ל וביצעה שרות צבאי משמעותי כר"לשית של קצין בכיר בחיל אוויר. עם תום השרות הצבאי למדה לתואר פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל-אביב אך החליטה לשנות ייעוד וסיימה את לימודיה לתואר L.L.B. במשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה בסוף שנת 1999. הצטרפה כחברה בלשכת עורכי הדין בשנת 2000. איימי החלה לעסוק בתחום דיני המשפחה מיד עם הסמכתה, ומאז ועד היום מנהלת את המשרד הפרטי שבבעלותה.

רוצה לקבל כלי שיעזור לך להתמודד עם משברים?

הכניסי את המייל ואשלח לך הקלטה של הרצאת הדגל שלי "סערות לא נמשכות לנצח"