השבוע התחיל ב”סדנת עומק יומית לאימון שריר החיבורים: מת-חברות” בעצם אפשר להתחיל שבוע קודם, כשקיבלתי מייל מדקלה גולדשטיין מלמוד שכותרתו היתה, “תגידי בא לך להתחבר?”. דקלה שידועה בפרויקט הכי ידוע וסודי כאחד שלה, “החברים של דקלה” , האשה שכח העל הבלתי מעורער שלה הוא לחבר בין אנשים שלא מכירים אחד את השני, אבל לא סתם חיבורים, חיבורים מדויקים, קוסמיים, מייצרי תוצאות, שואלת אותי אם בא לי להתחבר?
אז למרות שמדובר ביום חול, שהיה צריך לטפל בלו”ז מהרגע להרגע ולהפוך את העולם. הכרזתי שבא לי!
על חברות בגיל מאוחר
לפני שאספר על הסדנה המדהימה של דקלה, אספר שלפני כשבועיים שמעתי פודקאסט של מל רובינס, שכותרתו
למה לעשות חברים בגיל מאוחר מרגיש כמו משימה בלתי אפשרית – ומה אפשר לעשות בעניין?
הכותרת הזו תפסה אותי מיד. הרי בדיוק שם אני נמצאת: עכשיו, כשאני הכי שלמה עם עצמי, כשנגמרו משחקי הכוחות של התיכון, חברות האינטרסים של הלימודים באוניברסיטה, “ההורים של הגן” בקבוצת הווטסאפ – ופתאום, כשיש לי זמן… איפה כל החברות שהיו אמורות להיות לי?
מל רובינס הזכירה לי שכל החיים שלנו נסללו לכך שיהיה לנו חברים כל הזמן מבלי שנתאמץ. היינו כל הזמן עם אנשים בני גילנו, באותו שלב בחיים, החיים נעו תמיד עם אנשים שברור שיהיו חברים שלנו, בגן בבית ספר, ואז באוניברסיטה.
ולכן הילדות שלנו גרמה לנו לצפות שחבריות יהיו קלות, הרי בכל קבוצה כזו ברור שיהיה לנו חברים, זה לא חשוב עם זה הגן הכיתה או הצופים אפילו בצבא. חברות היתה כל חיינו עד אותה נקודה ספורט קבוצתי.
הילדות שלנו אימנה אותנו לחברים שממילא נמצאים שם, כי הם עוברים איתך מסלול חיים.
ואז משהו משתנה. כשהחיים האמיתיים מתחילים חברות הופכת מפעילות קבוצתית לספורט אינדיבדואלי
ולחברות של מבוגרים מסתבר, יש חוקים אחרים לגמרי. אנחנו מצפים לחברויות כמו שהיה לנו בגן או בבית ספר. אינטואיטיביות, אבל זה לא יכול להיות , זה משתנה. זה סוג אחר של מערכת יחסים.
ובכל פעם שתהיו בעבודה חדשה החברים שלכם ישתנו, תשנו כתובת, או תמצאו תחביב גם החברים שלכם ישתנו.
מל טוענת שיש שלושה כללים לחברות בגיל מאוחר, שאם אתם עומדים בהם יש לכם אפשרות לייצר קשרים חדשים וחבריות נפלאות , למעשה כל החברויות הטובות שלכם נמצאות בעתיד.
בעצם אומרת מל, זה שאתם חושבים שהחברים הקודמים שלכם עזבו אותכן, או נטשו, הם לא. (תחשבו על אלה שהיו חברים שלכם בבית ספר יסודי או בטירונות) הרי לא “התגרשתם” הם פשוט חיים את החיים שלהם כי התנאים השתנו. ומכאן אין טעם להרגיש רע עם זה. זה לא אישי זה פשוט… החיים.
ובכל זאת אם אתם רוצים חברים חדשים גם בגיל מאוחר הנה שלושת והם פשוטים:
אז איך בכל זאת יוצרים חברויות חדשות בגיל מבוגר?
שלושת חוקי החברות של מל רובינס:
כלל ראשון, קרבה פיזית:
מי שהכי הרבה שעות מהיום שלך איתו, הופך לחלק מהחיים שלך
בסופו של דבר האנשים שאנחנו מבלים איתם הכי הרבה שעות הופכים להיות חלק מהחיים שלנו. למעשה יש מחקר שלם, מאוניברסיטת קנזס, שבחן חבריות. וקבע שכדי להיחשב ידידים/מכרים אתם צריכים 50 שעות משותפות, 90 שעות משותפות כדי לקרוא למשהו חבר ו כ 250 שעות עם משהו כדי לקרוא לו חבר טוב אמיתי.
זו הסיבה שזה כל כך קל כשאנחנו ילדים. אנחנו ממילא נמצאים באותה כיתה, באוטובוס לבית ספר או בחוג. ובום. אנחנו חברים.
250 שעות זה המון זמן לאדם מבוגר ועסוק, לכן רק אם תהיה ממש בקרבה פיזית למשהו ככל הנראה יהיה קל יותר להפוך לחברים.
מאח וזה מאד מאתגר בבגרות, אנחנו תמיד מרגישים כאילו אנחנו בכלל לא נפגשים עם החברים שלנו, מרגישים בלי חברים, או יותר לבד.
אבל אם תחשבו על זה, הקרבה הפיזית שיחקה פה תפקיד ענק. לא בהכרח היה משבר בחברות. פשוט התרחקתם גאוגרפית.
בנוסף , לפי המחקר, אנחנו נמצאים הכי הרבה זמן בין גיל 18 לגיל 60… בעבודה. לפי זה וזו גם האמת, האנשים הכי קרובים אלי הם? העובדות שלי. ועל אף שאני אוהבת ומעריכה כל אחת ואחת מהן הם עדין לא החברות שלי. למה? או זה כבר שייך לכלל השני
כלל שני, טיימינג:
או השלב בחיים בו אתם נמצאים. אם פגשתם משהו בפילאטיס, כלומר אתם בקרבה פיזית לפחות פעמיים או שלוש בשבוע, אבל מבחינת הזמן בחיים אתם לא באותו שלב, נניח את אמא צעירה עם ילדים קטנים ומתאמנת עם משהיא בת 55 שכבר ילדיה גדולים והזמן שלה שייך לה, אתם לא תתחברו. אבל אם אתם שתי אימהות צעירות בנות כ 30 עם ילדים קטנים, סביר להניח שמה שמעניין אותכם זה אותו דבר, אותם בעיות, אותם אזורים בהם אתם מסתובבות. אבל נחשו מה… כשהילדים ילכו לתיכון, כנראה תפגשו פחות. ומה יהיה אז?
כלל שלישי, אנרגיה:
אתם לא תהיו בשליטה על הקירבה הפיזית, ואין לכם שום שליטה על השלב בחיים בו תפגשו. אבל אתם כן בשליטה על האנרגיה שלכם. אנרגיה או מתאימה או לא. או שיש “התאהבות” או שאין. או שדיברתם עם משהי וזה הרגיש כאילו כל החיים חיכיתם לדבר איתה, היא מבינה אותכם אתם משלימות עם אותם תחומי עניין, וכשאתם יחד הזמן עובר ממש מהר ולא שמתם לב, כנראה שאתם תהיו חברות טובות ומתאימות/ אם אתן גרות באותה עיר ונמצאות בשלב דומה בחיים אז בכלל יש כאן סיכוי אמיתי לשנים ארוכות של חברות גם אם הכרתם אחרי גיל 50. אבל אם פגשתם משהי באותו שלב בחיים, שגרה ממש צמוד אליכם אבל אין חיבור האנרגיה, לא זורם, השיחה מעיקה, לא בא לכם להפגש אז אל תנסו לדחוף. זה צריך להיות טבעי ונכון אנרגטית.
וזה לא אומר שאין אנשים שגרים רחוק ואני לא אוהבת אותם או מחשיבה עצמי חברה שלהם פשוט באופן עובדתי במציאות כבר אין באמת חברות, כי אין קרבה ואנחנו לא באותו שלב בחיים.
אז אם זה שלושת הכללים ויש לי יכולת לייצר קשרים חדשים וטובים גם בגיל מאוחר אז מה יותר טוב ממייל שמגיע ממלכת החיבורים, ושאל אם בא לי להתחבר? ועוד בסדנא שהשם שלה זה מִת-חָבֵרוֹת.
הסדנא:
אז נסעתי למושב היובל, כמעט שעתיים צפונה מרמת השרון עם פקקים של בוקר שכמעט גרמו לי להצטער על הרעיון, אבל אז נכנסתי למשק ירוק ויפיפה בבית מושלם, של מלי (אגב הוא גם צימר) על השולחן חיכו נשנושים והיין זרם בלי הפסקה, אילת זהבי הלוחשת לסירים בישלה, והאוכל היה מדהים, את האהבה הרגישו בכל מנה וכל נשנוש, אביטל אביטל לוביא כהן עשתה לכולן מפה לפי האסטרולוגיה הסינית, ליאת לב ארי Liat Lev Ari עשתה לנו שיעור ניה בשקיעה, ודקלה לימדה אותנו לברך את הלבד, את המרחב שיש ביננו, להפוך ל”קונקטוריות” לתרגל נדיבות, לייצר מעגלים חדשים, מה זה הון חברתי ולמה חשוב שיהיה לנו כזה וכמה חשובות מערכות היחסים בחיינו. ואיזה כח אדיר יש לחברות.
20 נשים מדהימות שכל אחת מהן יכולה חברה נהדרת.
אז אחרי שהכרנו, צחקנו אכלנו והתחברנו, אסכם במילים של מל רוביינס:
אנשים יבואו ילכו מהחיים שלכם
וככל שתהיו גמישים ככה הם ילכו ויבואו בקלות רבה יותר
וזה לא בשליטה שלנו
מה שכן בשליטה שלנו, זה לסמוך מחדש, להתקשר, לקבוע או לחיות עם הידיעה שחלק מהחברים הכי טובים שיהיו לכם בחיים עוד לא הגיעו ויגיעו כשזה יהיה מדויק לכם.
השמועה אומרת שיש עוד סדנא כזו בדרך…
