בתוך זוגיות טובה – ולפעמים מרגישה לבד

לפעמים, אני מסתכלת עליו בערב, על האיש שלי, אחרי יום שלם של ריצות, פגישות, לקוחות, ילדים, משברים ואני עוצרת לרגע. לא כי משהו דרמטי קרה. להפך. הכול היה בסדר. באמת. הוא התקשר לשאול לשלומי ואני התקשרתי לספר איך היה היום, אבל אני שמה לב שאני קצת נעלמת
לא בגלל שהוא לא אוהב אותי. לא בגלל שהוא עשה משהו רע. להפך. הוא טוב, נדיב, רך, יציב. אחד כזה שלא פוגשים כל יום. אנחנו יחד שנים. בחרנו זה בזו , פעם ועוד פעם ועוד פעם. אבל בין כל ה”אני אוהב אותך” ו”את רוצה קפה?”
אני מרגישה לפעמים לבד
וזה מבלבל. כי אם הכול טוב , למה משהו בפנים מתכווץ? מטפלת זוגית אחת אמרה לי: זה נקרא בדידות בתוך הקשר. את מרגישה בודדה לפעמים. וזה תקין?
אני יודעת לזהות זוגיות מתה. אני פוגשת אותן כל יום. אני מלווה אותן, מפרקת, מחזקת, מגינה. אני רואה נשים שנאבקות על עצמן מול גבר שכבר לא באמת שם. מטענים, נרקסיסטים, אנשים שמקטינים, שמורידים. אבל כשזה מגיע אליי, זה אחר. אין פה בגידה. אין אלימות. אין ניכור. יש פירגון ואהבה – אבל לפעמים יש גם… דממה שקטה מדי
יש שגרה. יש נינוחות. יש הרגל. ויש בי מקום, קטן אך מתעקש, שמרגיש שקוף. כאילו שנעשיתי פונקציה. חוליה במערכת. מטפלת. מתכללת. אפילו לא “אישה של” אלא יותר כמו סמן ימני בניהול החיים.

זה מה שאמרה לי דורית בשיחת הייעוץ ביום חמישי האחרון. ודבריה טילטלו אותי. זיהיתי בהם את עצמי. גם אם לא בהכול, לפעמים אני בודדה בקשר – ולא חשוב בכלל כמה הוא שם
דורית כבר בת 45, יש לה 3 ילדים והיא חוקרת סרטן מוערכת. העבודה ממלאה אותה, הילדים, הזוגיות לכאורה לא חסר לה כלום. גם כלכלית היא כבר די מסודרת. ועדין משהו מפריע לה, לא מאפשר לה לעבור לסדר היום, מביא אותה למשרד שלי. וגרם לי שוב לחשוב, על זוגיות בכלל, על הזוגיות שלי על מוסד הנישואין על המוסד הזה שמאגד שני אנשים ודורש מהם נצח.
אני חושבת על זה הרבה. כמה מעט אנחנו מדברות על הזוגיות שלא מתפרקת , אלא פשוט נשחקת בשקט. זו שלא מגיעה לעורכי דין. זו שלא זועקת – אבל גם לא נוגעת. זו שבחוץ נראית כמו זוגיות טובה – ובפנים יש בה שקט סמיך מדי.
יש ערבים שבהם אני מתגעגעת. לא אליו ,הוא כאן לידי, אלא לעצמי של פעם. זו שלא דופקת חשבון, שמחפשת הרפתקאות,זו שאין לה משכנתאות על הראש, שקמה בבוקר ונוסעת לים בלי להגיד לאף אחד. או עולה על מטוס לכמה זמן שבא לה, אולי אפילו לעצמי שעוד אף פעם לא הייתי.

אני לא כועסת עליו. באמת שלא. אני גם לא כועסת עליי. אני רק מבינה שזוגיות היא יצור חי. ואם לא מאכילים אותה – היא לא מתה מיד. היא פשוט מתחילה להיראות בריאה מבחוץ ולנבול בפנים
וזה מפחיד. כי אני לא רוצה להתעורר יום אחד ולגלות שהתרחקנו יותר מדי. שאני לא יודעת איך לגשת. שאני כבר לא יודעת איך לבקש – או מה אני בכלל רוצה שיקרה
אז אני מדברת. לאט. בזהירות. בלי דרמות. לפעמים רק במבט. לפעמים ב”התגעגעתי אלינו”. לפעמים פשוט בלקחת אותו איתי לסיבוב. או לסופ”ש בפריז או בלונדון, לרגע שהוא רק שלנו. בלי הילדים. בלי המסכים. בלי הלו”ז
וזה לא כי אנחנו במשבר. אלא כי אני לא מוכנה לחכות שנגיע לשם
אני רוצה שתהיה לי זוגיות שבה אני לא רק נאהבת , אלא גם נראית. מורגשת. נחשקת. מוערכת לא רק על מה שאני עושה, אלא על מי שאני כשאני רק אני
ואני רוצה להיות אני על מלא, למרות המחויבויות, המשכנתאות, הלקוחות…אני שמחוברת לעצמי.
אז למה אני כותבת את זה?
כי יש כל כך הרבה נשים שחיות בזוגיות טובה, אבל מרגישות שהן לבד בזה. כי הרי אסור להתלונן. “מה רע לך?” הן שומעות. “תראי מה קורה לאחרות, “את יודעת כמה שנים אני מחפשת משהו?”, “את בכלל יודעת מה זה להיות באתרי הכריות איזה ג’ונגל הולך שם בחוץ?” “תגידי תודה על מה שיש לך”. הן אומרות ממורמרות.
אבל זו לא תחרות. זה לא או-או. אפשר להיות אסירת תודה – ועדיין להרגיש שחסר. אפשר לאהוב – ולרצות יותר. אפשר להיות בתוך קשר – ולהרגיש לבד
האהבה לא נעלמה. היא פשוט צריכה שיזמינו אותה חזרה פנימה. שיהיה לה מרחב משלה. שידברו איתה. שיזכירו לה למה התחילה – ולמה כדאי לה להישאר.
אז נתתי לדורית את מספר הטלפון של היועצת הזוגית הכי טובה שאני מכירה, ושלחתי אותה להזמין אותו למרחב הזה, של ביחד, של לעבוד על זה, להיזכר בחוויות שחולשות על שנים של יחד, אלה שאיחדו וריגשו, העציבו ושימחו, החוויות המשותפות שהם סך כל החלקים של הזוגיות הזו. נראה לי שזה הכרחי לעשות לפני שמפרקים לפני שמחליטים לפני שעוזבים. בודקים.

ואם את גם במצב הזה שנראה שהכל טוב ובכל זאת משהו מציק לך, אולי בדיוק עכשיו. אולי כבר הרבה זמן. אז תדעי שאת לא היחידה שמרגישה כך בתוך קשר שנראה מבחוץ מושלם
כי לא כל שקט הוא שלווה. לפעמים, הוא ההזמנה הכי עמוקה לדבר על מה שלא נאמר
ושתינו יודעות – שדווקא שם, בלב השקט, יכולה להתחיל אהבה חדשה לגמרי
לפעמים פשוט אהבה לעצמך.