״תסבירי לי איך זה יכול להיות?” היא שאלה אותי עם עיניים מלאות בדמעות. “חייתי איתו 22 שנה ולא ידעתי כלום? לא הבנתי עם מי אני חיה? זה מה שאת אומרת לי?”
אני לא יכולה לספור כמה פעמים ראיתי את השבר הזה בעיניים של לקוחות. את הרגע הזה שהאדמה נשמטת להם מתחת לרגליים, העולם שלהם מתהפך ומה שהיה לעולם לא יהיה עוד.
זה אף פעם לא קל. קצת כמו לראות תאונת רכבת ולדעת שאת לא יכולה לעשות כלום. ברגע הזה העולם שלה ושל הילדים שלה, ההורים שלה ישתנה לנצח
“אבל היא בת 28, הילדה שלי בת 21, היא יכלה להיות הבת שלו, על מה הוא מדבר איתה בכלל? מה הוא עושה? למה הוא הורס את כל מה שבנינו?”
היא תמשיך לשאול אותי כאילו יש בי את היכולת להרגיע בתשובות שיחזירו את המציאות להיות מה שהיתה קודם.
השיחה הזאת התרחשה כבר לפני יותר משנתיים, אצלי במשרד בשיחת היעוץ הראשונה. היא לא דמיינה לאן זה עוד יגיע. קצת אחר כך היא תגלה שהוא הדביק אותה במחלת מין. זה ישבור אותה סופית.
לילך, אני אגיד לה “סערות לא נמשכות לנצח, את לא רואה את זה כרגע אבל זה יעבור אני מבטיחה לך. ובסוף את תהי במקום אחר”. אבל עברו שנתיים וחצי וזה עוד לא עבר
חודש אחרי השיחה הזאת היא תודיע לי שהוא “עזב את הבית לגור עם הזונה שלו, לא לפני שהוא הודיע לילדים שהוא מאוהב ועוזב. לי הוא לא הודיע כלום פשוט ארז והלך”.
זמן ממש קצר לאחר מכן הוא סגר את הברזים. הפסיק לשלם חשבונות על הבית שבו היא גרה עם הילדים.
גם פניה לבית משפט והחלטה למזונות זמניים לא עזרה
הוא הפסיק לשלם מזונות, כי החליט שאם היא לא חותמת על ההסכם כמו שהוא רוצה אז הוא עושה מה שבא לו. ושמבחינתו תפתח תיק הוצאה לפועל זה לא מעניין אותו
הוא רוצה שהיא תצא מהבית נמכור אותו מיידית וזהו. מה עם החברה שלו? הוא הספיק להבריח את המניות שלו למשהו אחר חצי שנה לפני שהודיע לה שהוא מאוהב, והפך להיות שכיר בחברה. זו המציאות המשפטית שהיא הגיעה אליה כשהבינה שזה נגמר. וההבנה הזו לקחה הרבה זמן
הוא הרי תכנן את זה וזה ברור, אבל להוכיח את זה במערכת המשפט המנומנמת שלנו לוקח שנים. שנתיים וחצי אני מנהלת את התיק הזה, ועוד אין מועד להוכחות.
כדי לדחות את הדיונים, להאריך את הסבל ולמנוע ממנה את המגיע לה הוא משתמש ב”תירוץ הזהב.”
אחד מהדברים הכי דוחים שקיימים מאז ה 7 באוקטובר זה “תירוץ הזהב” הזה. ניחשתם?
אני במילואים.
כולם משתחווים למילואים, לדרגות. הלב מתמלא גאווה כל המעשים השפלים שעשית למשפחה שלך נמסים וסולחים לך על הכל כי? אתה במילואים. לא חשוב אם אתה לוחם או גנן בקריה. אתה במילואים? הכל מותר
לא לשלם מזונות, לא לקחת את הילדים בכלל, לא להגיע לדיונים, לדחות הגשת בקשות. קשה לי לספר לכם את זה אבל אני אעשה את זה. בתיק הזה גילינו כבר שלוש פעמים שה “מילואים” היו תאילנד עם החברה שלו, מיקונוס עם החברה שלו, ולונדון עם החברה מהמילואים.
זה עזר לנו? לא. למרות שהודענו לבית המשפט. כי החברה שלו לא התאפקה והעלתה תמונות שלהם לסטורי. בית המשפט לא עושה עם זה כלום. כי בכל זאת הוא במילואים….
הגזלייטינג הזה, השקרים, הנסיון להראות עצמו כ”מלח הארץ” גבר גבר, חבר אמת, איש משפחה. זה הכל עטיפה מרשרשת שאין בה כלום
בפועל הוא עזב את המשפחה שלו לטובת בת 28, מסרב לתת לאשתו את מה שמגיע לה, מנסה להבריח כספים, לא רוצה בכלל להיות עם הילדים שלו, אבל אל תדאגו הגיש תביעה למשמורת משותפת. למרות שארוחת ערב אחת לא אכל איתם בשנתיים האחרונות.
אתמול הוא הזמין אותם לבית קפה, הילדים התרגשו. הנה אולי הוא מבין. שאמא שלהם שבורה, שהמשפחה נהרסה שיקח אחריות
הם נפגשו בבית קפה שכונתי, הילדים כבר גדולים תאומים בני 16 וילדה בת 23, ושם הוא סיפר להם שהוא מתחתן איתה, בחתונה גדולה והוא מבקש שיבואו לשמוח בשמחתו.
והם, הילדים, הסתכלו עליו בשתיקה.
הבן אמר לו, “אתה רציני אבא? אחרי כל מה שעשית לאמא? אחרי כל מה שלא עשית בשבילנו?”
והוא? הוא חייך. הוא באמת חשב שזה רגע מרגש.
אבל מה שהוא לא הבין, זה שיום אחד הילדים שלך רואים.
הם יודעים מי היה שם כשכאב להם.
הם יודעים מי ישב בלילה לידם כשהיו חולים, ומי עמד בחלון ובכה בשקט כדי שלא יראו.
והם גם יודעים מי נעלם.
הם זוכרים מי לא התקשר בחגים, מי לא הגיע ליום ההולדת, ומי לא טרח לברר אם יש להם אוכל במקרר.
יש גברים שיודעים להעמיד הצגה כל כך טובה, עם החיוך, והמדים, החברה מהמילואים והקשרים שלהם בכל מקום, העסקים והכסף השחור שפתאום לא קיים אחרי שפרנס אותם. גברים שהכל מחליק מהם, שגם כשהם עושים מעשים איומים, עדיין מחלקים להם מחמאות, מצליחים להסתיר את מי שהם באמת.
ויש נשים שהיו עמוד התווך של הבית, של הילדים, של הקריירה שלו, והן אלו שנראות כמו “הבעיה”. לא עוזר כלום כשאת אשה מרוסקת שעומדת על הזכויות שלך ליד גבר נוצץ כזה, הוא מצליח לשכנע אותם שאת הבעיה.
זה הגזלייטינג האולטימטיבי
כבר חודשים הוא כותב לה מיילים נוראיים: “את פאתטית מי ייקח אותך”, ” תחתמי כבר על ההסכם את רק מסבכת את עצמך”, את זה אני הכי אוהבת: “העורכת דין שלך לוקחת אותך למלחמות מיותרות”, וכשהיא עונה אני רוצה מה שמגיע לי, יוצא המרצע מן השק “למה שיגיע לך משהו זה הכסף שלי את רק מורה, כל הבית הזה זה אני”. אז היא בוכה, נשברת, אבל ממשיכה.
ולנשים האלה זה הכי קשה. כי זה לוקח מלא זמן, ודורש חוסן, כח נפשי, התמודדות. עם הבגידה עם השבר, עם הקרקע שנשמטה, עם הפן הכלכלי.
בסופו של דבר היא תקבל את חלקה ירצה או לא ירצה. בינתיים הוא מאריך את הסבל. ולילך? היא כבר הבינה זה יהיה ארוך. אז היא קמה, מתחזקת, מסתכלת פנימה אצלה כל הערכים במקום. זה לא יגע בה יותר.
ובבוקר שלפני עוד דיון מבוטל, כשהיא נכנסת אליי למשרד, אני כבר לא רואה את האישה שפגשתי לפני שנתיים וחצי המרוסקת עם העיניים הנפוחות מדמעות ומלילות ללא שינה.
היא לא שואלת אותי כבר, איך זה יכול להיות.
היא לא בוכה כשמגיע עוד מייל עם השפלות. היא כבר אפילו לא שולחת אלי
היא לא מנסה להבין אותו.
היא מנסה להבין את עצמה.
ואני מסתכלת עליה, על איך שהיא מחזיקה את עצמה, על איך שהיא מחזיקה את הילדים, את הבית, את המאבק, ואני מבינה
הוא לא הצליח.
הוא רק חשף את מי שהיא באמת עמוד התווך שתמיד היתה.
יש גברים שבונים לעצמם חיים כפולים, אבל יש נשים שבונות את עצמן מחדש על חורבות החיים המשותפים.
יש מי שמתחפש למלח הארץ, ויש מי שהייתה הלוחמת האמיתית כל הדרך , אבל אף אחד לא תלה לה דרגות על הכתף.
ואולי הגיע הזמן שכן.
כי בסוף, הילדים שלה יגדלו.
והם יזכרו מי נשארה בשבילם.
ואולי הם לא ילכו לחתונה שלו,
אבל הם ילכו אחריה לכל מקום.
הם יידעו את האמת.
וגם היא תדע.
היא לא התמוטטה.
היא עברה רעידת אדמה
אבל עכשיו היא יציבה, חזקה, בלתי ניתנת להזזה.
