למה נישואין פתוחים הם הדרך הבטוחה לגירושין?

השבוע הייתי בשלושה דיונים. שניים מהם של אנשים שפתחו את הנישואין שלהם.
הם עשו את זה, לכאורה, כאקט ליברלי, מתקדם. מתוך הבנה שמערכת יחסים ארוכת שנים יש בה חסר.
איזה חסר? או! טוב ששאלתם.
בדיון אתמול, בו ייצגתי גבר, לא היה עניין של נישואין פתוחים. הייתה בגידה.
פשוטה, ישנה כזו של פעם. לא מתקדמת במיוחד.
בגידה של גבר שפוגש אישה, בתוך מערכת יחסים ארוכת שנים עם ארבעה ילדים – ופשוט מאפשר דרור ליצריו.
ובוגד.
כן, אני יודעת – גם זה לא קורה בחלל ריק.
אבל זה לא הנושא של הטור היום.
כשיצאנו מהדיון (אגב, הסתיים בהסכם), הלכנו יחד לכיוון החניה.
הסברתי לו על חשיבות עריכת הסכם ממון בזוגיות חדשה, בשלב הזה , כשהוא גרוש.
ואז הוא סיפר לי שהוא עובר לגור עם בת הזוג החדשה שלו.
“נהדר, זה בדיוק מה שאני מכוונת אליו , פרק ב’ לא יכול להתחיל בלי הסכם ממון. אתה לא רוצה לחזור על טעויות שגרמו לך להגיע לבתי משפט גם עם ורד.”
הוא נעצר.
“איימי, זו לא ורד.”
נעצרתי גם אני. הסתכלתי לו בעיניים.
“מה זאת אומרת זו לא ורד?”
הוא התחיל לצחוק, והמשיך ללכת לכיוון הרכב שלו.
“נפרדתי מוורד. זו מישהי אחרת. ואנחנו מאוהבים ורוצים לאחד כתובות מיד.”
“אתה רציני?.. אתה יודע מה אתה?” שאלתי רטורית.
“אתה מתאהב סדרתי. אתה פשוט אוהב להיות מאוהב.”
“וואו, זה כל כך נכון מה שאת אומרת. את יודעת איזה כיף זה? ההתרגשות הזאת? הפרפרים בבטן? הנשיקה הראשונה עם מישהי חדשה?”
מיד עניתי:
“לא! אני נשואה 27 שנים. אני מזמן לא יודעת איך זה מרגיש.”
וצחקתי.
זו אמת מביכה כזו, אבל נוכחת.
אחרי 27 שנים של יחד , אין פרפרים בבטן. לא אשקר.
יש דברים אחרים, טובים מאוד. אבל לא פרפרים.
“אז מה עדיף?” שאלתי אותו בתמימות לכאורה , יודעת את התשובה, אבל מחכה לשמוע ממנו.
“עדיף בית יציב. חברות עמוקה. ואהבה. אם יש כזאת , לי כבר לא היתה, אז אני מסכים איתך, זה עדיף.”
אתמול בערב יצאתי עם אילן לדייט.
אנחנו משתדלים להקפיד לעשות את זה לפחות פעם בשבועיים,
אבל החודשים האחרונים היו קשים , בין מלחמה עם איראן לאבא חולה,
הדייטים שלנו נדחקו לפינה.
ככה זה כשהמציאות נכנסת דרך החלון.
ובזוגיות של כל כך הרבה שנים , אתם יודעים שזה בסדר.
כי עכשיו זו תקופה, והיא תעבור.
ואז אפשר להחזיר כל הרגל טוב שהיה לכם.
אז כשהכול קצת נרגע, החלטנו לצאת.
סיפרתי לו על הבר במסעדת רדלר (המומלצת, אגב), על השיחה שהייתה לי עם הלקוח,
ועל עוד שני תיקים שהיו לי השבוע זוכרים? שניהם בני זוג שפתחו את היחסים שלהם.
ממש מהסיבה שחיפשו פרפרים בבטן בזוגיות ארוכה.
החליטו שזה שהם בזוגיות לא אומר שנגמרו החיים, ואפשר גם וגם.
האמנם?
כשחפרתי לעומק גיליתי, ולא הופתעתי כלל (כי ככה זה תמיד) שצד אחד ממש רצה.
וצד אחד ממש לא רצה.
אבל נאלץ להשתכנע כי הרגיש איום אמיתי על הנישואין. אם לא יסכים יתפרק לו הבית.
ואל תתייגו עכשיו בראש – “הגבר רצה, האישה התרצתה.”
ממש לא. תאמינו לי שזה בכל בני זוג או הגבר או האשה וזה לא ייחודי לגברים.
דווקא בשני המקרים האלה המצב היה הפוך.
הנשים איבדו עניין בסקס עם הבעל, והציעו לפתוח את היחסים כמשהו שיעורר גם אותן אליו.
הבעלים, שניהם, לא רצו.
אבל כשאופציית הפרידה עלתה על השולחן , הסכימו.
אגב, לגברים יותר קשה לסרב ליחסים פתוחים,
כי הם מרגישים שזה “החלום של כל גבר”.
ואיך הם יכולים לסרב כשכל מי שישמע שהאישה שלהם הציעה את זה יתקנא בהם.
אז הם לא רצו לפתוח , אבל פתחו.
וככה זה תמיד נראה.
בני זוג שמרגישים שהקשר ביניהם נשחק,
שהשיחה נגמרת תמיד בילדים,
שהסקס קורה פעם בחודש וגם אז בלי חשק,
שמתחילים לפנטז על מישהו אחר , לא ספציפי פשוט מישהו
ומחליטים לפתוח את הקשר, כפתרון מתקדם, ליברלי, מודרני.
רק שהם שוכחים משהו קטן:
שברגע שאתה נותן לאדם אחר להיכנס פנימה
לא רק הגוף שלך נפתח.
גם הלב מתחיל לנדוד.
נכון, יש זוגות שזה “עובד להם”.או לפחות ככה מספרים לי.
אבל זה יותר כמו חד קרן אומרים שזה קיים,
אבל אני אישית לא פגשתי כאלה במציאות.
והסיבה היא שאהבה לא בנויה על היעדר קנאה.
היא בנויה על נוכחות רגשית.
על ביטחון.
על אינטימיות אמיתית.
ובראש הפירמידה על חברות. על הידיעה המוחלטת שאתה לא תפגע בי שאיתך אני יכולה להיות חשופה, פגיעה חלשה ואנחנו שם לנצח.
על התחושה שאתה “האחד שלי”, גם אם אתה לא תמיד מרגש אותי כמו פעם.
אבל בעידן שבו כל ריגוש נחשב לזכות בסיסית,
נולד הרעיון הזה ,שאפשר “להציל את הקשר” על ידי זה שנפסיק להיות מונוגמיים.
אני גם חושבת שהם באמת מאמינים בזה , לפחות בהתחלה.
הם מדברים על תקשורת. גבולות. חופש.
אבל בסוף, תמיד מגיע השלב שבו הלב של אחד מהם נקשר למישהו אחר.
פשוט כי פרפרים בבטן הם בעצם דופמין,
ודופמין לא יודע שהוא אמור להתעורר רק מינית , ולשמור את הלב כבוי.
דופמין מתפרץ.
והתחושה היא של התאהבות.
ואיפה הגבולות כשהדופמין דופק?
אין.
ופתאום את מגלה שלמרות שסיכמתם שזה רק סקס,
הוא דיבר איתה עד שלוש לפנות בוקר,
אבל לך , לא היה לו כוח להסביר איך עבר עליו היום.
או שאת מוצאת את עצמך מקנאה
לא בגוף, בסקס, אלא בחיוך, בחיבור, באינטימיות
ברגש שהוא כבר לא מפנה אלייך.
בכל זאת, את שם כמו גרביים ישנות , והיא כמו זוג ביריות חדש באריזה נוצצת ומרשרשת.
וזה הרגע שבו נישואין פתוחים הופכים לדלת פתוחה – עם כיוון אחד בלבד:
החוצה.
אני לא כותבת את זה ממקום שיפוטי.
אני מבינה את הצורך בריגוש. בפרפרים.
בחיים שממשיכים להתעורר גם אחרי עשור של שגרה.
אבל אם יש משהו שאני לומדת כל יום מחדש
זה שמה שהורג זוגיות, זה לא מונוגמיה.
זה הדחקה.
שתיקה.
חוסר נוכחות.
חוסר תקשורת.
ההתייחסות כאל מובן מאליו – ממש כמו לגרביים הישנות.
והדרך להציל קשר , היא לא לברוח ממנו.
היא לדבר.
לגעת.
להתאמץ.
לא לפתוח את הקשר – אלא לפתוח את השיח.
לייצר חוויות משותפות חדשות.
לזכור למה התאהבתם מלכתחילה.
לתקן.
ולחזור.
כי כשפותחים את הקשר כדי לא להיפרד – זה בדרך כלל נגמר בפרידה.
ואגב, בעיניי, הפרידה הקשה היא לא רק מבן או בת הזוג
אלא מעצמך. מהערכים שהחלטת עליהם ונסוגת מהם.
אז כן,
נישואין פתוחים הם אולי אופציה מודרנית, מרגשת, פופולרית.
אבל ב־95% מהמקרים שאני פוגשת
הם לא מרחיבים את הקשר.
הם מפרקים אותו.
כי כשפותחים את הקשר כדי לא להתמודד עם מה שאין
עלולים לאבד גם את מה שעוד נשאר.
ויום אחד תתגעגעו
לא לפרפרים, אלא לשקט. ליציבות. לרגש שפעם היה שם,
ונשאר מאחור, כשבחרתם ללכת לחפש אותו במקום אחר.