בשעה שהטור הזה עולה אני אהיה בחופשה.
אבל ברגע זה אני עוד כאן, כותבת לכם ממעמקי הבלאגן.
הרים של בגדים לא מקופלים, מזוודות פתוחות ורשימות. הרבה רשימות.
אני אוהבת רשימות. פנקסים ומחברות. אני אוהבת למחוק מהרשימה.
כן, אני יודעת שזה דופמין זמין, ממש כמו שוקולד, ולא כל דבר צריך רשימה.
אבל זה עושה לי נעים ואין בזה קלוריות, אז מה אכפת לכם.
ברשימה אחת מופיע מה שאני משאירה בבית, כל מה ש”התינוקות” שלי צריכים.
כן, לא יעזור לכם, הם התינוקות שלי.
בשנייה, מה אני משאירה במשרד. התיקים, ההחלטות, המשימות, הלקוחות, הצוות המסור שלי.
ובשלישית, מה אני אורזת.
בחודש האחרון הן אומרות לי במשרד בכל הזדמנות “את חייבת לצאת כבר לחופש”.
והן צודקות.
הייתה לי שנה מורכבת באישי, והשנה של המדינה בטח לא הוסיפה נחת.
ועכשיו, כשאבא שלי כבר לא בבתי חולים ולא סובל, רק שומר עלי מלמעלה,
מותר לי רגע. גם לצאת לחופש.
האמנם?
החופש הזה לא נולד סתם. הוא הוזמן, הוא שולם, הוא מתוכנן.
ובכל זאת, הוא מרגיש כמו משהו שצריך להתנצל עליו.
מול הלקוחות. מול העובדות. מול הילדים. מול המדינה. מול עצמי.
כאילו אני עושה משהו לא בסדר. כאילו חופש הוא סוג של פשע.
והאמת? קצת ככה אני מרגישה.
אני יודעת שאני רוצה לצאת לחופש.
אני יודעת שאני צריכה לצאת לחופש.
וזה עדיין קשה לי.
המדינה שלי פצועה.
איך אצא לחופש כשביבי רוצה לכבוש את עזה.
כשהאיראנים מתכננים תגובה.
כשיש כל כך הרבה פצועים, פוסט טראומתיים והרוגים.
כשיש עוד חטופים, שנראים כמו מוזלמנים במנהרות.
כשיש לי לקוחות שצריכים אותי, ילדים שזקוקים לי, ומה לא.
אני והחרדות שלי.
האשמה.
הקושי לשחרר.
האימה מלהיות לא זמינה.
הפחד שהכול יתפרק ברגע שאעזוב.
וגם הפחד שלא יקרה כלום, וזה אומר שאני כבר לא הכרחית.
ואז מגיעות השאלות.
אצל כולם זה ככה?
לכולם קשה לשחרר?
כי מה זה חופש.
חופש זה גם חיפוש.
כשאני נוסעת לחופש אני מחפשת.
את מה שאין לי בדרך כלל. שלווה פנימית, שקט אמיתי, רוגע, שעמום, ניתוק.
לא אתגר. לא הישג. לא תוצאה.
ולוקח לי זמן להרגיש את החופש נכנס לי לורידים ומאיט את קצב החיים שלי.
רק להיות.
אבל רק להיות זו משימה לא קלה לאישה כמוני.
כמו רוב הנשים שאני מכירה, האמת.
אנחנו כל כך רגילות להחזיק.
ילדים. לקוחות. אחריות. שליטה.
וכשאנחנו עוזבות, גם אם רק לשבועיים, נדמה כאילו אנחנו בוגדות בכל מה שבנינו.
הילדים שלי. התינוקות שלי. שהקטן ביניהם תכף בן שמונה עשרה.
הלקוחות שלי, שצריכים אותי בכל רגע.
הצוות שלי, שצריך אותי כדי לקבל החלטות.
והמדינה הזאת, שכל עזיבה ממנה מרגישה כמו בגידה.
אבל אני נוסעת.
כי אם לא אטוס, אקרוס.
והאמת? אני גם קצת מתחפשת.
זה מתחיל כבר באריזה.
פתאום כל החצאיות מקסי הלבנות יוצאות מהארון. הפראו. הבגד ים.
מי בכלל לובש אותו בישראל.
הבגדים האלה המוזרים שקניתי לחופשה.
וזה קצת תחפושת.
כי אני לא באמת האישה הזאת של בגדי פשתן לבנים מתנפנפים ברוח.
הכי נוח לי בשחור מחוייט.
יש לי מלתחת חופשה נפרדת. כאילו אני מישהי אחרת במקום אחר.
וככה זה גם מרגיש.
כשאני מגיעה לחופשה, אני צריכה יום יומיים רק כדי להבין שאני לא בחלום.
שבאמת מותר לי לקרוא ספר.
שבאמת מותר לי לשתוק.
שאין לי דדליין.
שאין לי דאגה חדשה כל שעתיים.
אבל החרדה עולה איתי על המטוס.
היא לא עושה בידוק בטחוני. היא כבר עברה את כל המחסומים.
והיא לוחשת לי.
מה אם קורה משהו.
מה אם תצטרכי לחזור בדחיפות. מה אם יסגרו את השמיים ולא תוכלי לחזור
מה אם תגלי שלא היו צריכים אותך בכלל.
ואז מגיע השקט.
השקט הזה שאני מחפשת כל כך.
אבל כשהוא מופיע, אני לא יודעת מה לעשות איתו.
אז אני לא טסה רק לחופש סתם.
אני נוסעת גם ללמוד.
לטוני רובינס.
אבל האמת היא שאני נוסעת לפגוש את עצמי.
לא. הוא לא עושה ניסים.
אבל אני כן.
ואני רוצה להחזיר לעצמי חלקים שאיבדתי מרוב נתינה.
כי גם מנטורית צריכה מנטור.
גם מי שמחזיקה משרד, משפחה, קהילה, צריכה שמישהו יגיד לה
די. תנוחי. זה בסדר.
אף אחד לא יתפרק בלעדייך.
וגם אם כן, אז מה. גם את חלק מהעולם הזה.
גם אותך צריך להחזיק לפעמים.
גם לך מותר, לבהות, לחלום בהקיץ, לשחרר שליטה, לחשוב על כלום, להשען על היקום בידעה שהכל יהיה בסדר כשתחזרי
אז מה המסר של הגיגי היציאה לחופש שלי?
שגם מנטורית צריכה אוויר.
שגם מי שנראית תמיד חזקה לפעמים רק רוצה שמישהו יגיד לה די. תנוחי. זה בסדר.
שגם מי שמחזיקה משרד, משפחה, קהילה, אחריות, חייבת לשים את החמצן קודם על עצמה.
ולא. זה לא אגואיסטי.
זה לא אנוכי.
זה לא פינוק.
זה בדיוק להפך.
זה להפסיק להחזיק את כולם ולהיזכר שגם את מישהי.
אז אני יוצאת לחופשה.
אבל אני לא נעלמת.
אני טסה כדי לחזור. טעונה באנרגיות חדשות, אחרת. חזקה יותר. רגישה יותר.
מחוברת יותר. לעצמי. ואליכם.
ואולי זה הלקח הכי חשוב שאפשר ללמוד.
את לא צריכה לשלם בכוחות שלך כדי להעניק לאחרים.
וזה בדיוק העניין.
חופשה היא לא פינוק.
היא הכרח.
והיא לא סתם טיסה לחו”ל.
היא רגע של החלטה.
להפסיק לברוח מהשקט.
ולהפסיק להוכיח שאת יכולה הכול.
אז אם את צריכה סימן שזה הזמן שלך לעצור, זה הוא.
ואם את שואלת את עצמך מה קורה אם לא תהיי זמינה, תשאלי גם מה קורה אם תישארי זמינה מדי.
ואם את מרגישה שכולם זקוקים לך, תזכרי שגם את זקוקה לך.
יכול להיות ששום דבר לא ישתנה כשאחזור.
המלחמה תמשיך.
הלקוחות יחזרו בכל הכח לשנת משפט חדשה,
הילדים ימשיכו לדרוש, והדופק של החיים יחזור לפעום בקצב המוכר.
אבל משהו בי יהיה אחר.
לא דרמטי. לא נראה לעין.
אלא פנימי. שקט. עמוק.
אני אזכור איך זה מרגיש כשאני לא נחוצה לאף אחד.
ואני אזכור איך זה מרגיש כשאני נחוצה לעצמי.
וזה, אולי, כל הסיפור.
ולפעמים, דווקא החופש הוא הפעולה הכי אחראית שאפשר לעשות.
צילום: שי הנסב
