השיחת ייעוץ הזאת שברה אותי.
לא רק בגלל התוכן שלה, אלא בגלל שאני ממש דואגת.
כבר כמה ימים זה הולך איתי, מקשה על הנשימה, מכביד על החיוך ועל המחשבה שאני משתדלת שתישאר בכאן ובעכשיו.
התוכן של השיחה היה מוכר לי מדי. פעם זה היה סיפור נדיר. הייתה נכנסת אישה ומספרת אותו ובאמת הטרגדיה גדולה, ואז שנים היו חולפות ולא הייתי שומעת עוד סיפור כזה.
אבל הפעם, כשהיא פתחה וסיפרה את השתלשלות העניינים והכול נשמע לי מוכר מדי, הבנתי שזו תופעה שאני לא יכולה להתעלם ממנה.
היא הייתה האישה החמישית מאז ינואר 2025 שסיפרה לי שבעלה בדיכאון. לא יוצא מהמיטה, רדוף, מלא בחרדות, לא ישן בלילות, עזב את העבודה או פוטר לאור חוסר תפקוד. משהו נשבר כל כך לעומק.
והיא הייתה השלישית שבעלה לקח את חייו.
הסיפור שלה
הם נסעו לטיול בחו”ל, שלושה ילדים, וילה ביוון. חלום. אבל הוא התחיל להתנהג מוזר. סירב לצאת לבריכה או לים. לא יצא מהמיטה. ביקש שתישאר איתו, שלא תלך.
כשהסבירה לו שיש שלושה ילדים שמחכים לפעילות, הוא התחיל לבכות. תפס את הראש, הסתובב בחדר כארי בסוגר. צרח, הפחיד אותה. היא הוציאה את הילדים מהבית וניסתה להבין איך להתמודד.
היא התקשרה להורים שלו, ביקשה שיעזרו לה וידברו איתו. הם ניסו. אי אפשר היה לדבר איתו. הוא נכנס להתקף פסיכוטי. התחיל לספר שדברים מאוד גרועים עומדים לקרות, שהיא לא מבינה את המציאות. היא ניסתה להבין, לחפש היגיון, אבל הרציונל לא עבד.
“השיחה הפכה הזויה יותר ויותר,” היא אמרה לי, “והבנתי שהוא צריך לראות רופא”. הוא סירב, אבל בסופו של דבר, כשלא הצליח להירגע, הסכים. הוא קיבל כדורי הרגעה. היא הקדימה את הטיסה. “אבא לא מרגיש טוב, אנחנו חייבים לחזור”.
הילדים הרגישו שמשהו מאוד לא בסדר, אז הם לא הוציאו מילה. ההורים שלו חיכו לו בשדה. הוא הלך אליהם, נכנס למיטה, סירב לחזור הביתה.
היא הגיעה, ביקשה שיחזור, שיקבל טיפול. הוא סירב. ימים לא רצה לראות את הילדים. הסביר לה שהוא בצרות. היא חשבה שהוא מסתיר משהו וניסתה להבין באילו צרות מדובר.
“בוא נלך למיון”, היא התחננה.
“ומה נגיד לו? מה יעזור לנו רופא? הוא יציל אותנו מהמצב?”, הוא ענה.
במשך ימים הוא דיבר “שטויות”, כך היא תיארה לי. אבל היא לא רופאה, והיא לא ידעה שזה התקף פסיכוטי. ההורים שלו החליטו לא לקחת אותו בכפייה לשום מקום.
אז היא התקשרה לפסיכיאטר המחוזי. הסבירה שחייבים להציל אותו.
במייל חזרו אליה: לאשפז בכפייה אפשר רק אדם שמסוכן לעצמו או לאחרים. “הוא לא מאיים להתאבד וגם לא להרוג אף אחד, אז מה? לא נציל אותו?” היא שאלה אותי.
יומיים לאחר מכן הוא אסף את עצמו, חזר הביתה לאכול איתם ארוחת ערב. היא נרגעה. אפילו חייכה אליו. הזכירה לו כמה היא אוהבת אותו, כמה הילדים זקוקים לו. הוא חייך חיוך עייף, חזר לישון בבית של ההורים שלו.
באותו לילה הוא לקח את חייו.
לא מקרה פרטי
הסיפור הזה לא עוזב אותי. אולי כי הוא לא באמת “סיפור בודד”. הוא הפך להיות דפוס.
חמש נשים, חמישה סיפורים, חמישה בתים שונים. שלוש התאבדויות בתוך חודשים ספורים.
אני לא יודעת אם זה קשור למלחמה מאז ה־7 באוקטובר. אולי למתח המתמשך, ללחץ הכלכלי, לקרע החברתי, אולי לשילוב של כל אלה. מה שאני כן יודעת הוא שאנחנו מתמודדים עם תופעה של דיכאון גברי עמוק, שקט, שלא מקבל טיפול בזמן.
דיכאון הוא לא עצבות. דיכאון הוא לא “חוסר מצב רוח”. זו מחלה. מחלה שיכולה להרוג אם לא מתייחסים אליה ברצינות.
הנתונים
לא רציתי להסתמך רק על תחושות. חיפשתי נתונים.
- בין ינואר 2023 ליולי 2025 נרשמו 55 התאבדויות בצה”ל בקרב חיילים בסדיר ובמילואים. במקביל, נרשמו כ־3000 פניות לטיפול נפשי בשנה – לעומת כ־270 בלבד בעבר. זינוק של יותר מ־1000%.
- בשנים 2023–2024 בלבד התרחשו 38 מקרים של התאבדות בצבא, כולם גברים.
- לפי נתוני משרד הבריאות והכנסת, בישראל מתאבדים בממוצע לפחות אדם אחד בכל יום. רובם גברים.
- נתונים עולמיים מראים: גברים מתאבדים בשיעור גבוה פי שניים עד ארבעה מנשים.
זה לא מקרה פרטי. זה לא “סיפור אישי”. זו מציאות סטטיסטית, קרה, שמדברת על מגיפה שקטה.
אלה העובדות
גברים פחות מבקשים עזרה. הם פחות משתפים, פחות מדברים על הרגשות שלהם. החברה עדיין מצפה מהם “להיות חזקים”, “להחזיק מעמד”, “לשלוט במצב”.
בגלל זה הם נשברים. הם מגיעים לקצה כשכבר קשה לעזור, להתקף הפסיכוטי, לדיכאון העמיד לתרופות. הם לא מטפלים מהתחלה, הם לא מקשיבים לגוף, למחשבה. הם רוצים להיות חזקים בשביל הנשים שלהם, בשביל הילדים, בשביל ההורים. בשביל כולם.
ואין להם לגיטימציה לבכות, להישבר. אחרי הכול הם גברים.
ואז כשזה קורס זה קורס חזק.
ויש עוד משהו
הסיפור הזה הוא על גברים שהתאבדו בסוף. אבל יש כאלה שזה פשוט הורג אותם בשקט. הנפש נחלשת, מחלישה את הגוף, את מערכת החיסון, את החוסן, את הרצון לחיות ולהתמודד. ואז מגיעות מחלות.
היום הלך לעולמו רמי הויברגר, וזה מה שהוא כתב על התקופה שבה היה בדיכאון עמוק:
“כשעלו המחשבות האלה, אם לקפוץ או לא לקפוץ מהמרפסת, תמיד הילדים שלי עמדו מול העיניים”, הוא סיפר אז.
“אמרתי שאני לא יכול להרשות לעצמי להיות אגואיסט עד כדי כך. גם אם החיים הפכו למשהו לגמרי בלתי נסבל, עדיין יש ארבעה יצורים שהם הכי חשובים לי בעולם ואהיה מוכן לעשות את הכול כדי לשמח אותם. הם החזיקו אותי בחיים. בלי שאלה בכלל”. כך אמר בראיון ל־7 לילות בשנת 2023
רמי נכנס לדיכאון סביב הקורונה. הפסיקה העבודה, והסביבה שלו חשבה שזה הגיוני. רק שזה הקצין והוא לא יצא מהמיטה.
אז ממה הוא נפטר? מדיכאון או סרטן?
ואבא שלי, שנפטר מדלקת ריאות אבל היה בדיכאון עמוק, ששום תרופה לא השפיעה עליו למרות שידעו בדיוק את סוג החיידק שפגע לו בריאות , ממה הוא נפטר?
השיעור שאנחנו חייבים ללמוד
אנחנו כחברה חייבים לשים את זה על השולחן.
חייבים להגיד בקול רם: דיכאון הוא לא בושה. לא חולשה. לא “בעיה פרטית”.
זה מצב רפואי. שאסור להתבייש בו. מצב שאפשר לטפל בו. שחייבים לטפל בו – וכמה שיותר מוקדם. מצב שאפשר להציל ממנו חיים אם רק לא מתעלמים, אם מזהים את הסימנים בזמן.
אנחנו צריכים מערכת בריאות שמנגישה טיפול מהיר יותר, אשפוז כשצריך, גם אם הוא לא מסוכן לעצמו או לאחרים. קווי סיוע זמינים. אנחנו צריכים חינוך רגשי גם לבנים. אנחנו צריכים בתים שבהם מותר לשאול באמת: “איך אתה מרגיש?” ולהקשיב לתשובה.
כי לפעמים, מילה אחת יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות.
אני כותבת את השורות האלה מתוך כאב. זה לא עוד טור על זוגיות או על גירושין. זה לא עוד מקרה משפטי. זה החיים עצמם.
ואם מישהו שקורא עכשיו מזהה את עצמו, או את בן הזוג שלו, או את אח שלו, או את החבר הכי טוב אל תחכו. תפעלו.
אסור להישאר לבד עם זה.
אני משתדלת לתת לכם ערך בכל פוסט ובכל סירטון, אם אתם רוצים להיות חשופים לכל המידע שאני מעלה מומלץ לעקוב גם באינסטגרם
