או: אם תעשה את הדברים האלה, בטוח תתגרש
מעולם, בהיסטוריה של העולם, אישה לא נרגעה כשביקשו ממנה “תירגעי”. זו עובדה. זה משפט שהפך למם באמריקה אבל הוא גם אמת משפטית חברתית שראיתי שוב ושוב במאות ואלפי תיקי גירושין: אף אחד לא נרגע כשמצווים עליו להירגע, ובטח לא אישה שמרגישה לא נראית ולא נשמעת.
כמי שמייצגת כבר יותר מרבע מאה אנשים ברגעים הכי סוערים של חייהם, אני יכולה להגיד בוודאות. זוגיות לא מתפרקת ביום אחד. כמו טיפות גשם קטנות, שיכולות בסוף למלא אגם, גם הגירושין מתחילים בהתנהגויות קטנות, חוזרות, שוחקות. בסוף, כשאני פוגשת אותם בבית המשפט, כל צד משוכנע שהוא “עשה הכול”. אבל כשמקלפים את השכבות, מתברר שבמשך שנים הם חיו על טייס אוטומטי והפסיקו לראות אחד את השני, לגעת, לדבר.
הטור הזה לא נכתב כדי ללמד אתכם איך להתגרש. הוא נכתב כדי להראות לכם בחדות, בלי סוכריות צבעוניות למעלה, בלי לייפות מציאות, היום, במיוחד בימים האלה, שלושה הרגלים שמובילים בוודאות להרס נישואין. אם תזהו אותם בזמן ותפסיקו אותם, אולי תימנעו מהמסלול שמוביל למשרדי. ואם אתם כבר שם, אולי תבינו איך הגעתם לשם.
תפסיק לראות את בן או בת הזוג
הרגל מספר אחד להרס נישואין הוא להפסיק לראות את מי שמולך. אני לא מתכוונת להסתכל, אלא לראות באמת, להקשיב באמת לצרכים, לסאבטקסט, לשים לב. להחמיא. להזכיר שאתה רואה מה חשוב, מה משמעותי עבורם, ואתה שם.
אני רואה את זה שוב ושוב: זוגות מפסיקים לצאת יחד, מפסיקים לחזר, מפסיקים אפילו להבחין בפרטים הקטנים. במשרד אני שומעת גברים אומרים “ברור שהיא יודעת שאני אוהב אותה”, אבל היא כבר חודשים מרגישה בלתי נראית. אני שומעת נשים אומרות “הוא יודע שאני מעריכה אותו”, אבל הוא כבר שנים מרגיש שאין לו מקום והוא אחרון בסדר העדיפויות.
ואז מישהו מבחוץ אומר את המילים שהפסיקו להיאמר בבית. מישהו מזכיר לה שהיא יפה, שהוא שמח שבחרה בו. מישהי אומרת לו שהוא מרשים, שהוא מצליח, שהיא גאה בו. וזה לא קורה בוואקום. זו קרקע שהוזנחה בבית. גם אחרי אלפי פעמים, אף אחד לא מתעייף מלהרגיש ולדעת שהוא נאהב.
תמסגר הכול בביקורת
הרגל מספר שתיים הוא למסגר כל שיחה במונחים של ביקורת והאשמה. זה נשמע טריוויאלי, אבל זה חור שחור של מערכות יחסים.
ההבדל בין “אני מרגיש שהתנתקנו, חסר לי זמן איתך” לבין “את אף פעם לא פנויה בשבילי” הוא שמיים וארץ. הראשון פותח פתח לקרבה. השני שולף אוטומטית מגננות.
כולנו חווים את זה: בן הזוג אומר משהו שנשמע לנו ביקורת ואנחנו מיד מתכווצים. הדיאלוג נהפך לדו”ח אישומים. בשלב הזה, אפילו אם התוכן צודק, הצורה סוגרת את הדלת.
מה שעבד בזוגיות שלי לא פעם, ואני מציעה את זה גם ללקוחות, הוא להפוך תלונה לבקשה והאשמה לחשיפה רגשית. במקום “למה לא קיימנו יחסים כל השבוע”, לומר “אני מתגעגע אלייך”. במקום “את לא מכניסה אותי ללוח הזמנים שלך”, לומר “קשה לי כשאין לנו זמן זוגי, איך נוכל למצוא אותו?”
זו לא חולשה, זו מנהיגות רגשית. להפסיק עם הביקורת זה לא לוותר על עצמך, זה לייצר סיכוי לשיחה אמיתית. כשמתחילים בביקורת, הצד השני נאטם ומפסיק להקשיב, וזה יכול להימשך שנים.
פנקסנות
הרגל מספר שלוש, שמגיע כמעט אוטומטית אחרי שני הראשונים, הוא להתחיל לנהל פנקסים: כמה אני נתתי וכמה היא נתנה, מי עשה יותר, מי השקיע יותר. אם יש מתכון בטוח לגירושין, זה זה.
“אני הורדתי את הילדים היום, מה את עשית?”
“אני שילמתי את החשבונות, אתה לא יכול אפילו לשים כביסה?”
פתאום כל פעולה קטנה נמדדת. כשהמאזן לטובתך, אתה מקפיד לציין. כשהוא לרעתך, אתה מתעלם. מהצד השני זה מרגיש כמו בית משפט תמידי.
המפתח הוא דווקא הפוך: להפסיק לספור, להתחיל להודות. להגיד תודה על הקפה בבוקר. להגיד תודה על ההתמדה שלה בעבודה. להגיד תודה על ההורים שלו. גם כשהיא לא אמרה לך תודה היום. זה נשמע כמעט נאיבי, אבל זה משנה מציאות.
ההיפוך
השלושה האלה יוצרים יחד ספירלת מוות לקשר. אתה מפסיק לראות, מתחיל לבקר, מתחיל לספור. היא נעלבת, נסגרת, מפסיקה להעניק. אתה נסגר עוד יותר. היא מבקרת עוד יותר. וככה מגיעים לפגישה הראשונה אצל עו”ד להתייעץ על אופציית הגירושין, כי מי רוצה לחיות ככה?
אבל אותו דבר עובד גם הפוך. אפשר ליצור ספירלה אחרת: לראות בכוונה, למסגר בשבח, להפסיק לחשב.
לא מזמן לקוח סיפר לי על הודעה קטנה שהוא שולח לאשתו כל בוקר. “בהתחלה היא חשבה שזה מוזר”, הוא אמר. “עכשיו היא מחכה לזה. גם אני. זה מזכיר לי למה התחתנתי איתה”. זה לא קסם, זו אסטרטגיה. של עבודה אמיתית על מה שחשוב בחיים.
למה אני כותבת את זה
כמשפטנית, אני חיה את הסטטיסטיקות. אחוזי הגירושין בעליה מתמדת. זה כולל גם נישואין שניים ושלישיים. ככל שאנשים “מתאמנים” בזה, הם נהיים גרועים יותר. אני פוגשת את זה באולמות.
אני רואה כמה הפתרונות פשוטים, אבל לא קלים. לראות דורש נוכחות. לשבח דורש לעצור. להפסיק לספור דורש לוותר על אגו.
כאישה, אני יודעת כמה עוצמה יש במילה טובה, בכוונה קטנה, בהכרה יומיומית. אני יודעת שגירושין הם לא סוף העולם. לפעמים הם צעד בריא. אבל רוב הזוגות שמגיעים אליי לא באמת רצו להתגרש, הם פשוט נרדמו בשמירה.
השורה התחתונה
אם אתם רוצים להרוס את הנישואין שלכם, תפסיקו לראות, תבקרו בלי סוף, תנהלו חשבונאות. זה מתכון בטוח. אם אתם רוצים לנסות להציל אותם, עשו בדיוק ההיפך. תראו, תשבחו, תפסיקו לספור.
אתם לא חייבים כלום אחד לשני. אבל בחרתם אחד בשני. ומתוך הבחירה הזו, אתם יכולים לבחור גם איך להופיע בקשר הזה. הסוף לא נכתב מראש. לפעמים הוא נכתב מחדש כל בוקר, במסר קטן, במבט, בהכרת תודה. וזה, בסופו של דבר, החוזה הזוגי הכי חשוב. זה שלא כתוב באף פסק דין.
ערב יום כיפור – הזדמנות לסליחה
צום יגיע, הרחובות ישתתקו, ופתאום נדמה שהשמיים באמת פתוחים. זה הרגע שבו אני עוצרת את המרוץ של המשרד, של הדיונים, של הטלפונים, ומביטה ישר לזוגיות, שלי ושלכם. אחרי אלפי שעות באולמות ובחדרי ישיבות אני יודעת לומר דבר פשוט: אף זוג לא מתגרש ביום אחד.
יום כיפור מזכיר לנו שהשמיים פתוחים. פתוחים לסליחה, פתוחים לשיבה, פתוחים לאפשרות של דף חדש. המסורת לא מבקשת מאיתנו להיות מושלמים, היא מזמינה אותנו לבדוק, להודות, לתקן. ומהי זוגיות אם לא המקום שבו אנחנו פוגעים הכי הרבה בלי להתכוון.
סליחה אמיתית אינה “סליחה אם פגעתי” שנזרקת לאוויר. סליחה אמיתית אומרת: פגעתי בנראות שלך, ביקרתי במקום לבקש, ספרתי במקום להודות. סליחה אמיתית מוסיפה כוונה: מעכשיו אני בוחר לראות, מעכשיו אני בוחרת לבקש, מעכשיו אני מפסיקה לספור. סליחה בוגרת לא מחכה לתגובה מן העבר, היא יוצרת הווה חדש.
מישהו צריך לפתוח את הדלת ראשון. אם תנסו זמן מה ולא יקרה דבר, תדעו שצריך עזרה, זוגית או אישית. אבל ברוב המקרים, כשאחד מבני הזוג חוזר לראות, הצד השני נענה בלי מילים. הלב לא מתווכח עם נדיבות.
הדלת לחיים אחרים לא נפתחת באולם בית המשפט. היא נפתחת במילה אחת של סליחה ובמבט אחד אמיתי. יום כיפור מזכיר לנו שהכול הפיך. גם בזוגיות קיימת. שערי שמיים פתוחים, והלבבות יכולים להיפתח יחד איתם.
גמר חתימה טוב
ושיחזרו כבר הביתה!
