בחיי שאני אדם פרפקציוניסט וממושמע, ועובדת על זה לפי כל כללי הספר. גם הספר שכתבתי,סערות לא נמשכות לנצח, וכל משבר הוא מתנה. זו לא מנטרה, זו דרך חיים.
אבל למרות העבודה הקשה שלי על עצמי ועל חרדת הבריאות שלי, כשהגעתי לגיל חמישים ואמרו לי שזה הזמן לעשות בדיקת קולונוסקופיה, התחרשתי. בגיל חמישים ואחת הרופאה שלי כבר צעקה את זה חזק יותר כדי לוודא שאשמע. בדיקה מצילת חיים. לא הייתה ברירה אלא להשתכנע ולבצע.
אז אחרי שראיינתי איזה 30 אנשים שעברו את הבדיקה כדי להבין איך בדיוק מרגישים מה הם בדיוק אכלו, כמה הוציאו ובאמצעות איזה תרופות, גיבשתי אסטרטגיה.
דבר אחד מאד הפריע לי. צום ארוך
“אני לא צמה”. בכל פעם שחברתי הקיטוגנית חובבת הצומות היתה מספרת לי שהיא לא אכלה כבר 19 שעות, הייתי חוטפת התקף חרדה. “תנסי את חייבת, זה ממש טוב, רעב זה גל, זה עובר” היא אמרה. אני, קטגורית כתמיד השבתי : “ממש ממש לא. יש אנשים שלא יכולים לצום, זה עושה לי לא טוב, והכי חשוב אני לא יכולה ללכת לישון רעבה. אני פשוט לא נרדמת והשינה בשבילי יותר חשובה מהכל”. אז אמרתי
שיעור מס’ 1 לצום:
כמו בכל דבר בחיים המוח הוא המלך
כשהמוח יודע שהוא חייב לצום, הגוף משתף פעולה. לא היתה ברירה זה עבור בדיקה רפואית. הפסקתי לאכול בבוקר יום שני ועד יום שלישי ב 12 בצהריים. ולא קרה לי כלום. אולי קרו לי אפילו כמה דברים טובים. בטן שטוחה שלא פגשתי כבר שנים ומאז תחילת המנופאוזה, תחושת קלילות, סוג של שקט מול השאלה התמידית מה לאכול , מה מותר מה אסור מה כדאי מה משמין ומה לא. ופשוט הלכתי לישון , כבר ב22:00 ישנתי כמו תינוקת. הנה גם לישון רעבה אני יודעת. והאמת היא צדקה לא הייתי רעבה. רעב זה גל.
שיעור מס’ 2 לשחרר שליטה
בפגישה הראשונה עם פרופ’ קריב המדהימה (מומלצת ביותר) היא אמרה לי “את צריכה לשתף פעולה עם הבדיקה ולשחרר שליטה”. מעט מאד היא ידעה עלי ברגע הזה, האמירה הזאת כמעט גרמה לי לוותר על הבדיקה. מרבית ההכנה אצלי היתה מדיטציות ארוכות של שחרור שליטה, שחרור אכילה, שחרור כל מה שבא בעקבות אכילה. אבל ההרדמה היתה החלק המפחיד באמת. “אני לא הורדמתי מעולם” אמרתי לה, “זה לא הרדמה זה טשטוש” היא ענתה.
רגע …מחשבות טורדניות: “אז אני אשמע את הפעולה? אני ארגיש?” שאלתי מודאגת, “ממש לא” היא מבטיחה לי.
תרשו לי להסביר, מוח של חרדתית רפואית הוא, איך נאמר בעדינות, לא שגרתי. אבל מה שאני מחליטה לעשות, אני עושה עד הסוף. אז אימצתי את המודל שאני מלמדת, לשים מבטחי במשהו גדול ממני, באלוהים.
אתם יכולים לשים מבטחכם ביקום או בכל מה שאתם מאמינים בו.
השיעור הוא פשוט, כשאין לכם אפשרות להיות בשליטה, תסמכו על כוח גדול מכם שהכל נעשה בעבורכם.
כמו שטוני רובינס אומר
Life is happening for you, not to you.
וכך עשיתי. ואכן זה עבד. עובדה אני פה לכתוב על זה.
שיעור שלישי את יכולה לבד
הכל אני יכולה לבד. ומי שמכיר אותי טוב יודע שאפילו מעדיפה לבד. לפעמים לבד אפילו במסעדה עם עצמי ולבד במסע שופינג ולבד במחשבות או בכתיבה. כי כמה זמן כבר יש לי להיות לבד? לא הרבה
אבל בבדיקה רפואית! ממש לא.
אז ביקשתי ממנו להיכנס איתי. ובהכנה לבדיקה דרשו שניפרד. רף החרדה עלה. שאלתי אם יוכל להיות איתי בהתאוששות ואמרו שלא.
ואז הוא הלך. ונשארה לבד ילדה בת 5, מזילה דמעות. “מה קרה גברת בכור בוני הכל בסדר?” לא הבנתי איזה גברת ואיזה בכור בוני? הייתה שם רק איימי בת ה 5, מפחדת להישאר לבד בבדיקה. “אני סובלת מחרדה רפואית ואמרו לי שבעלי לא יוכל להיכנס לחדר ההתאוששות ואני מפחדת להתעורר מההרדמה לא מרגישה טוב ושהוא לא יהיה שם.” אמרתי בקול חלש רועד ולא אופייני לי.
חסן האח החסון הביט בי ואמר “דקה חוזר”. חזר אחר 5 דקות שנמשכו נצח אבל בשורות טובות בפיו
“אין בעיה טיפלתי בעניין , נקרא לבעלך ונכניס אותו אליך להתאוששות, רק בלי דמעות הכל בסדר”. והנה רגע מביך אבל אם כבר נחשפים…” אמרת לו: “חסן אני אוהבת אותך תוכל להיות איתי בבדיקה?” הוא צחק “אני לא אבל חבר של סייד יהיה איתך והוא אפילו יותר מקסים ממני”. והוא היה.
והנה פתחתי עיניים, אחות מעירה אותי. איימי בוקר טוב לא מוצאים את בעלך. איפה הטלפון שלך תתקשרי אליו.
מה?? מטושטשת לחלוטין מחייגת “איפה אתה?” ,”אהה ירדתי לקנות שתיה בדיוק כבר עולה”. נשמתי. מכירה את החצי השני שלי. מה שלא מפחיד אותו לא באמת קיים. אחרי 3 דקות הוא הגיע. תאמינו לי שהוא הוא שילם על זה.
אבל אני למדתי שיעור חשוב שגם את זה אני יכולה לבד
להתעורר מהרדמה, אחרי בדיקה, ולדעת שאני בסדר. לא תלויה באמת באף אחד. רק בבורא עולם.
ובכל זאת היו לי יומיים בבית אז פתחתי טלויזיה
ויקטוריה בקהאם
אני מתה על הבגדים של ויקטוריה בקהאם. וכשנטפליקס שיחררו סדרת דוקו עליה ממש חיכיתי להזדמנות לצפות. והנה ההכנה לקולונוסקופיה הייתה זמן מושלם.
אז הנה שלושה שיעורים שחובה ללמוד מויקטוריה בקהאם, פשוט כי ביזנס הוא מדע כמו כל מדע, ורק אם יודעים את החוקים מצליחים בו. את יכולה להיות סלב עשירה ונשואה לדייוויד בקהאם, אבל אשת עסקים כל כך גרועה, שלא יעזור כמה המוצר שלך טוב, החובות שלך יטביעו אותך.
שיעור ראשון: להקיף את עצמך באנשים שאומרים לך את האמת
ויקטוריה בקהאם כמעט איבדה את האימפריה שלה לא בגלל חוסר כישרון, אלא בגלל שאף אחד לא העז להגיד לה את האמת. כשהמותג שלה צבר חובות של עשרות מיליונים, היא עדיין קנתה צמחים ב־70 אלף אירו לשנה ועוד 15 אלף ארו, ששולמו לאיש שיבוא להשקות אותם. רק כשהגיע המשקיע בלחסן ואמר לה את האמת בפנים היא התעוררה
השיעור ברור: כולנו צריכים אדם אחד לפחות שלא מתרשם מאיתנו, שלא מפחד להגיד את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע. מישהו שאכפת לו מספיק כדי להציב מראה. זה מה שמציל עסקים, זה יכול להיות מאמן, או מנכ”ל או עובד זוטר. משהו אחד צריך להסתכל לך בעיניים ולהגיד לך ממי. די!
שיעור שני: להיות אמיצה מספיק לשנות זהות
ויקטוריה התחילה כ“פוש ספייס” והפכה למעצבת אופנה עולמית. לעבור מתדמית של פופסטאר לאשת עסקים מצליחה ומעצבת על דרש ממנה לשבור תבניות, העולם היה צריך להבין שהיא משהי אחרת ולא מי שהוא חושב שהיא היא היתה צריכה לבחור מחדש מי היא רוצה להיות
היא לא חיכתה שמישהו יאשר לה להשתנות היא יצרה לעצמה תפקיד חדש בעולם. התחילה שוב מכלום ספגה את כל הרעל שזרקו עליה והחליטה שלא יעזור כלום. היא לא “פוש ספייס” היא ויקטוריה בקהאם מעצבת אופנה.
השיעור הוא לזכור שגם אנחנו רשאים לשנות תדמית, קריירה, או פרק חיים. הזהות שלך היא החלטה, לא גזירת גורל. ואם את רוצה להיות אשת עסקים מצליחה את צריכה לבחור בזהות הזו
שיעור שלישי: להתמיד גם כשזה לא “נוצץ” יותר
ויקטוריה דיברה על כך שכשהייתה בזירת הפופ, הכול היה מלא אורות וצלמים. אבל העסק האמיתי הוא אפור, שקט, מלא החלטות קשות וימים בלי תהילה. היא למדה שההצלחה האמיתית לא נראית כמו מסיבת עיתונאים, אלא כמו ישיבה עם רואה החשבון, כמו החלטה לצמצם הוצאות, כמו לקום שוב אחרי נפילה
השיעור הוא פשוט: מי שממשיך גם כשזה כבר לא נוצץ, מנצח
החיים תמיד ילמדו אותנו דרך החוויות הכי לא צפויות
אבל רק מי שלומדת להקשיב, לשחרר שליטה ולבחור מחדש, מצליחה באמת.
על עסקים והחיים בכלל בכנס העסקים Level Up ב־25 בדצמבר 2025
מי שמעוניין לקבל פרטים לרישום מוקדם, שלחו לי הודעה בפרטי
