לפני כמה ימים ישבתי בבית קפה ושמעתי במקרה שיחה של שתי נשים. זו הייתה שיחת רכילות על חברה שלישית ככל הנראה. אחת מהן אמרה לחברתה, אני לא מבינה איך היא תמיד רגועה, איך היא תמיד יציבה, איך תמיד היא נכנסת מחייכת ,למה היא תמיד מוארת? היא פשוט נולדה עם מזל. הן פסקו.
הן, ההפך מהחברה המדוברת נראו סופר ממורמרות. ממש רציתי לגשת אליהן ולומר להן שאין לזה שום קשר למזל, יש לזה שם אחר לגמרי.
אבל לא היה לי נעים וגם לא היה לי זמן אז החלטתי לכתוב את זה כאן.
יש ארבעה דברים פשוטים שאנשים מאושרים שומרים עליהם כמו שמירה על אוצר. הם גורמי האושר האמיתיים. הם לא נוצצים. הם לא אינסטגרמיים. אבל הם הדבר האמיתי. הדבר שמחזיק אותך כשאת חושבת שאת כבר לא יכולה יותר להמשיך
ארבעה יסודות לחיים טובים יותר. בכל גיל בכל מצב:
אמונה. משפחה. חברים אמיתיים. ושליחות מקצועית.
ארבעה דברים שנראים פשוטים על הנייר, אבל בעולם של היום כל אחד מהם הפך לאתגר.
אז למה הם כל כך קריטיים לאושר שלנו? למה הם הולכים ונשחקים? ואיך אפשר לבנות אותם מחדש? לא בצורה ניו אייגית ולא במילים חלולות, אלא כמו שאנחנו אוהבים כאן. עמוק. מחובר. אמיתי.
הסוד הראשון אמונה. אחת המילים שמבלבלים הכי הרבה. כשאני אומרת אמונה אני לא מדברת על דת מסוימת או על מצוות או על טקסטים עתיקים. אני מדברת על היכולת של האדם להאמין שיש בעולם משהו גדול ממנו. תחושת השייכות לסיפור רחב יותר, לא רק לסיפור האישי שלו. אנשים שיש להם אמונה כזאת הולכים בעולם עם גב זקוף. יש להם עוגן פנימי. הם מתמודדים אחרת עם משברים. הם לא נבהלים מכל טלטלה, לא מאבדים את הצפון מכל שינוי. אני מאמינה באלוהים אבל אפשר לבחור להאמין בדברים אחרים, ישות קוסמית, בודהה היקום… איש באמונתו יחיה.
האמת היא שיותר ויותר אנשים איבדו אמונה. לא רק אמונה באלוהים. גם אמונה בבני אדם. במערכות. בעתיד. הם הולכים לישון עם תחושת הארעיות הזאת בבטן. תחושה שהכול אפשרי לכיוון הלא טוב. וזה מחלחל. זה שם את הנפש במצב הישרדות. מצב שבו החיים קטנים יותר, צרים יותר, מלאים יותר פחד ופחות תקווה. וזה לא מקרי שאנשים מאושרים באמת לא פועלים מתוך פחד אלא מתוך אמונה.
הסוד השני משפחה. הנושא הכי טעון, הכי נפיץ, הכי אישי. מי שמתבגר מגלה מהר מאד כמה כוח יש למשפחה קרובה שמחבקת ומחזיקה אותך. כמה כח יש לזוגיות טובה, לאהבה, אחים שהם עוגן, הורים שהם בית, תחושת ביטחון קיומית שיש לפחות שלושה אנשים בעולם שיבואו לקחת אותך גם באמצע הלילה בלי לשאול שאלות. ועם זאת, אנחנו חיים בתקופה שהקשרים המשפחתיים נשחקים. משפחות נקרעות בריבים אינסופיים, אנשים נותרים בודדים בתוך סכסוכים שלא נגמרים, אחיות שלא מדברות, הורים וילדים שכל אחד מהם בטוח שהוא הצד הנפגע. אחוז גירושין מרקיע שחקים, זוגות מתחתנים פחות, עושים פחות ילדים. והרבה אנשים מרגישים שהם לבד בעולם.
אני פוגשת את זה כמעט בכל תיק. בדידות עמוקה. אנשים שמנהלים מלחמות בבית המשפט כי הם שכחו איך נראה בית. אנשים שאיבדו את הקשר עם אחים, עם הורים, עם העולם שהיה פעם הבסיס שלהם. עם מסורות משפחתיות וארוחות שישי משותפות. והאמת הכואבת היא שמי שאין לו משפחה קרובה שפועמת סביבו, מי שאין לו קשר שמחזיק אותו כשהכול מתמוטט, חייב לעבוד קשה פי שתיים כדי לבנות תחושת שייכות במקומות אחרים.
הסוד השלישי. חברים. לא רצף של שמות ברשימת אנשי קשר. לא מי שמצטרף אליכם ליום כיף של צילומים. לא חברות מבוססות אינטרסים. אלא חברים אמיתיים. אלה שאוהבים אתכם נקי. בלי תחרות. בלי אגו. בלי רווח. אנשים שאפשר ליפול עליהם בלי להתנצל. אנשים שאפשר להתקשר אליהם בשתים בלילה ולדעת שהם יענו. אנשים שיודעים את כל המקומות שבהם נשברתם והם עדיין בוחרים בכם.
וכאן מגיעה הבעיה הגדולה של הדור שלנו. קשה למצוא חברים כאלה. קשה מאד. כולנו עסוקים. כולנו רצים. כולנו מצולמים כל היום בתוך דימוי של הצלחה וכסף, תחרות, ובמקום קשרים של אמת מקבלים הרבה פעמים קשרים של נוחות. ואם יש משהו שאני לומדת שוב ושוב זה שהאדם המאושר באמת הוא זה שיש לפחות שתי חברות או שני חברים שאין להם אינטרס אחד חוץ מדבר אחד פשוט. לאהוב אותו. נקי.
הסוד הרביעי. עבודה מתוך שליחות. זה לא קשור ללהיות שכיר או עצמאי. זה לא קשור לתפקיד מפוצץ או לשם של משרד גדול. זה קשור למשהו אחר לגמרי. לתחושת משמעות. הידיעה שאני קמה בבוקר כדי לתת ערך לעולם. שאני עושה משהו שאנשים צריכים. שאני משאירה חותם גם אם אין על זה כתבת שער.
אנשים שעושים את עבודתם מתוך שליחות הם האנשים שמקבלים משמעות מהעבודה שלהם בלי קשר לכסף. הם אלה שמרגישים שיש סיבה אמיתית להצלחה שלהם. הנתינה שלהם. ההשפעה שלהם. משהו בהם מחיה משהו אצל אחרים. זה הכוח האמיתי של שליחות. האור שהיא מפיצה. ולמרבה הצער, העולם שלנו הולך לכיוון אחר לגמרי. אנשים מחפשים משכורת. מחפשים יציבות. מחפשים לסמן וי ולעבור הלאה. כאילו החיים מתחילים כשהעבודה נגמרת. כאילו שמונה תשע עשר שעות ביום אינן חלק מהחיים. כאילו העבודה אינה זירת חיים אלא עונש שצריך לסיים.
האמת היא הפוכה. החיים קורים גם בעבודה. אולי אפילו בעיקר. שם אנחנו מבלים שעות עצומות. שם אנחנו יוצרים קשרים. שם אנחנו מגלים מה אנחנו שווים. ושם אולי הכי חשוב, שם אנחנו יכולים להרגיש משמעות בכל יום מחדש.
עכשיו נחזור ארבעה צעדים אחורה. אמונה. משפחה. חברים. שליחות מקצועית. ארבעה יסודות שנראים כל כך בסיסיים ובכל זאת מאיימים להיעלם לאט. אפשר להאשים את העולם. אפשר להאשים את המלחמות. את הטלפונים. את הפצ”רית, היועמ”שית, השחיתות בממשלה. את עומס החיים. אבל אפשר גם לעצור ולהחליט. להחליט לקחת אחריות על האושר שלנו. לבנות מחדש את מה שנשחק. ללטש מחדש את מה שהפסקנו לשים לב אליו.
אושר הוא לא קסם. הוא תוצאה. הוא תוצר לוואי של ארבע אבני יסוד שמוטלות זו לצד זו. אם נעבוד עליהן בכל יום, אפילו לא באופן מושלם, נגלה שפתאום הנשימה עמוקה יותר. שהלב רחב יותר. שהשקט חוזר. שהחיים מקבלים צורה. שיש מקום להתרגש. שיש תחושת בית. שיש למה לקום בבוקר.
זה עומד שם ומחכה לנו. הארבעה האלה. בכל יום מחדש.
