שלושה דברים שלמדתי השבוע,

(כן אני יודעת שזה טור של אליאב אללוף Eliav Alaluf אהוב ליבי, אבל מה לעשות שלמדתי שלושה דברים ממש חשובים שאני חייבת לשתף) אז הנה השיעורים שלי:

השבוע הייתי חולה

“יום אחד את תתעלפי מאחורי הדלת ומכבי אש יצטרכו לשבור אותה כדי להוציא אותך כי לא תספיקי לפתוח” הוא הרים עלי את הקול. הרופא המקסים של מכבי. ואני בכלל חשבתי שאני הדרמטית בסיפור

“שניה, בוא נרגע, אני בסדר”

הוא ציקצק בלשונו, במבט של מי שמכיר כבר את הסיפור הזה לפני ששמע אותו. “כן, ספרי לי איך את מטפלת?”

או, בזה אני טובה. “בשמחה. שמן אורגנו, כורכום, ויטמין סי, ויטמין די, הומאופתיה. נו, איך קוראים לכדורים הקטנים ששמים מתחת ללשון?”

הוא הסתכל על אילן במבט של אתה רציני? “לאסטמה. מה את מטפלת בזה שאת לא נושמת?”

“סליחה דוקטור, אין לי אסטמה. היתה לי בתור ילדה וזהו. ואז עוד התקף אחד בשבעה באוקטובר וזהו”

הוא היה מזועזע. ראו על הפנים שלו שהוא שוקל לאשפז אותי, רק לא יודע באיזו מחלקה. פסיכיאטרית או פנימית

אילן התערב. “אני אקח אחריות. היא תטפל, תעשה אינהלציות, תיקח סטרואידים. הכל בסדר”

הרופא נרגע. “לא כי אני לא יודע אם הבנתם את זה, אבל חשוב לנשום והיא לא נושמת”

שיחה הזויה עם הרופא הכי מקסים בעולם. באמת מקסים. הוא כל כך דואג לי שגם אחרי שיצאתי הוא שלח לי הודעה פרטית לוודא שלא שכחתי לנשום. כשהגעתי הביתה הטלפון צפצף. “יש לך הודעה מרופא מכבי”

הוא שלח לי מידע על מכחישי אסטמה. מסתבר שיש דבר כזה!

וכך כתוב: הכחשת אסטמה היא מצב שבו אדם עם אסטמה פשוט לא מכיר בחומרה שלה. נמנע מטיפול. מזלזל בהתקפים. מתעלם. מה שעלול להוביל להתקפים קשים, אשפוזים ומצבי סכנה.

נדהמתי. פתאום הבנתי שזו אני. למה לי להכחיש אסטמה? שאלתי את עצמי.

החלטתי לברר מי הם מכחישי האסטמה ולמדתי שמדובר באנשים שלא אוהבים תרופות. אנשים שחוו תופעות לוואי. אנשים שמאמינים רק ברפואה משלימה. אנשים שרוצים להרגיש בשליטה מלאה ולא מוכנים להיות תלויים בתרופה

גם זו אני

אני מעדיפה דיקור. שונאת תרופות. חולת שליטה. הנה נולדה מכחישת אסטמה

אבל זה הרבה יותר עמוק

כילדה היו לי התקפים קשים. בתי חולים, מיון אינהלציות. כל החבילה. בגיל ההתבגרות זה פשוט נעלם. כמו נס. אסטמה של ילדים שנעלמת בבגרות. וככה חייתי עשרות שנים.

עד שבעה באוקטובר

היינו ביפן. טיול משפחתי. חוגגת ארבעים ותשע. ואז הגיע היום שהפך את העולם, הדאגה, החרדה, המרחק, חוסר השליטה. הטלפון. המסכים. הידיעות. האנשים שעדיין לא ידענו שאיבדנו

הלכנו לישון. התעוררתי חולה,אבל ממש חולה. חיכינו יום. זה החמיר. מצאנו רופא. הוא בקושי דיבר אנגלית אבל אמר אסטמה

אמרתי לו שהוא הוזה וביקשתי אנטיביוטיקה

הוא סרב

התקשרתי לרופאה בארץ והבהרתי לה שאני מתחילה אוגמנטין. כי ברור שאבחנתי את עצמי ויש לי דלקת ריאות.

הסוף ידוע. חזרנו לארץ, התחלתי סטרואידים, והבנתי שהרופא היפני צדק

ועדיין. מבחינתי זו היתה אפיזודה של טראומה. לא של אסטמה שחזרה

והנה השנה. שוב התקף. ושוב ההתנגדות. ושוב האשליה שאני שולטת בגוף שלי יותר ממנו

פתאום הבנתי שאני מגוחכת

הרופא סיכם את הפגישה לפני שיצאתי

“”אפשר לבדוק פסיכולוגית למה חזרה לך האסטמה. אולי טראומה. אולי פחד. אולי שליטה. אבל עד שתעשי את זה אני מציע דבר אחד פשוט. לטפל. כדי שלא תמותי”

אז מה למדתי?

יש רגעים שבהם הגוף אומר את מה שאנחנו מפחדים להגיד בקול. יש רגעים שבהם מחלה ישנה חוזרת כי משהו בנו מתערער לעומק. ויש רגעים שבהם צריך לוותר על הפנטזיה שאנחנו בשליטה ולהבין ששליטה אמיתית מתחילה בדיוק במקום שבו אנחנו מפסיקים להילחם במציאות. אני לא אותה אחת מלפני ה 7 לאוקטובר וגם הגוף שלי לא. שנתיים זה לא זמן אחלמה מספיק.

לפעמים להיות חזקה זה לא להתעקש שאני לא חולה

לפעמים להיות חזקה זה לקחת משאף. לשחרר, לנוח. ולהודות שהגיע הזמן להקשיב לגוף ולא לפחד ממנו

ולנשום. אם אפשר.

אני מקשיב רק לצ’אט ג’י פי טי

התפוצצתי לו מצחוק בטלפון פשוט לא יכולתי להתאפק. “ירון, אני מייעצת לך לא לשחק משחקים לא לקחת את הילדים בלי רשות לאילת כל עוד אין החלטה שמאפשרת לך, היא תתלונן במשטרה שחטפת אותם, בוא ננסה לקבל הסכמה של הצד השני”. עד כה שיחה נורמלית בין לקוח עצבני שתכנן סופ”ש באילת, ואשתו תיסכלה אותו ואמרה, לא נותנת לך לקחת את הילדים. אבל שום דבר לא הכין אותי לתגובה שלו. “תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, אני התייעצתי עם הצ’אט. והוא אמר לי שאני יכול. ואני לא סומך עליך יותר ולא על עורכי דין בכלל אני עושה רק מה שהצ’אט אומר לי, כי רק הוא מבין אותי.” זהו לא יכולתי. נקרעתי מצחוק. אספתי את עצמי. ועניתי בשיא הרצינות “ירון, אתה משלם לי הרבה מאד כסף כדי שאייעץ לך ואתה מעדיף לקבל עיצה מבינה מלאכותית שנועדה לרצות אותך? לשמח אותך? ולגרום לך להשתמש בה עוד ועוד?” הוא עשה פאוזה ובלי להתבלבל המשיך “אני עושה רק מה שבא לי ובא לי לעשות רק מה שהצ’אט אומר לי את לא תחליטי לי”. בחיי שניסיתי להסביר אבל לא היה עם מי לדבר…

אז מה השיעור?

אפשר לאהוב את הצ’אט, אפשר להשתמש בו ליומיום, וזה נהדר. אבל לשים את הגירושים שלכם, את הילדים שלכם ואת הכסף שלכם בידיים של כלי שנועד לייצר תשובה יפה, לא נכונה, זו סכנה אמיתית

בשנה האחרונה ניתנו כמה פסקי דין שבהם עורכי דין התביישו לעמוד בבית משפט כי סמכו על הצ’אט. הם כתבו טענות שהתבססו על פסקי דין שלא קיימים. לא טעויות קטנות. המצאות. זה נגמר בהערות קשות משופטים ובפגיעה באמינות מול הלקוח

אז הנה הכלל

תשתמשו בצ’אט למה שהוא. רעיונות. טיוטות. השראה

אל תתבלבלו ותחשבו שהוא יכול להחליף שיקול דעת משפטי

בסוף, שום צ’אט לא יישא בתוצאות של החלטה גרועה

אתם תישאו, הילדים שלכם יישאו, הליך הגירושין שלכם יפגע ויפגע בתוצאה הסופית

לפעמים ההבדל בין טעות שאפשר לתקן לבין נזק שאי אפשר להחזיר זה הבדל קטן אבל תהומי

האוסקר של הבינה

אני אף פעם לא באמת מבינה מה הוא עושה. הוא מסביר לי על לורות מודלים ושכבות, ואני מקשיבה, אבל האמת היא שגם אחרי חצי שעה אני לא בטוחה לגמרי שתפסתי. ובכל זאת יש משהו אחד שאני כן מבינה. הוא רואה את העתיד לפני כולם. כמעט בלי להתאמץ

כשהזמינו אותו להשתתף בתחרות סרט הבינה המלאכותית הקצר הטוב ביותר הוא לא חשב פעמיים. הוא פשוט נדלק. זה בדיוק המקום שבו הוא הכי חי. המקום שמצית לו את הדמיון, פותח לו את הראש ומוציא ממנו את הילד בן השמונה שאף פעם לא הפסיק לחלום

הסרט שזיכה אותו במקום הראשון. נולד תוך שלושה שבועות, die young

האוסקר הישראלי הראשון לסרטי בינה מלאכותית, כן אני יודעת שזה פסלון מפלסטיק ולא אוסקר הוליוודי ששוקל 4 קילו ועשוי מסגסוגת ועדין מה שהוא מסמל חשוב יותר מכל מתכת, הפרס הוענק על ידי כל האנשים שמובילים את עולם הבינה המלאכותית בארץ. הם אלה שבחרו בו. הם אלה שראו בו מלך

והוא בן שישים ואחת. ועדיין חולם כמו ילד שמחזיק צעצוע חדש

והשיעור שלי ממנו השבוע

הוא מזכיר לי, פעם אחר פעם, שיש שלושה דברים שאסור לנו לאבד

את הילד שבנו, את היכולת לחלום ואת החדשנות

כי חדשנות היא לא גימיק. חדשנות היא אומץ להקדים את המציאות. לראות לפני כולם. לזוז בזמן. להבין שהעולם מתקדם גם אם אני מרגישה לא מוכנה

חדשנות עסקית מתחילה באותו מקום שבו מתחילה יצירתיות. בלתת לעצמנו רשות לדמיין. בלשאול מה אפשר לעשות אחרת. בלשבור את ההרגלים שלנו

והוא חי את זה. הוא לא נבהל מהטכנולוגיה. הוא לא מאוים ממנה. הוא רוכב עליה. משתמש בה. משחק איתה. נותן לה להיות מנוע ולא איום