היום בבוקר במסדרון בית המשפט עצר אותי עורך דין ותיק ומכובד בתחום המשפחה. ליד הרבה אנשים כולל הלקוחות שלו הוא שאל אותי בטון מזלזל מה זה הסרטונים האלה ומה נראה לי שאני עושה. שאלתי אותו אם הוא בכלל טרח להקשיב להם. הוא ענה שממש לא, שהוא בכלל לא מבין מה אני עושה, מה זה היח”צ הזה והאם אין לי מספיק עבודה שאני צריכה להתעסק בזה. הלקוחה שלו הוסיפה שזה תת רמה ושרק עורכי דין שאין להם עבודה עושים סרטונים ושהיא גם שמה לב שאני כל פעם אומרת משהו אחר.
הצעתי לעורך הדין המלומד שננהל דיון עמוק בשאלת הסרטונים שלי אחרי שיהיה בקיא בחומר וילך לצפות בהם. בינתיים נכנסתי לאולם וניצחתי בדיון. אם קודם לא הייתה לי מוטיבציה מספקת באותו בוקר, האיש הזה דאג לספק לי אותה. אבל לענייננו, למדתי מהניסיונות לפגוע בי שני דברים. שניהם יודעים שיש לי סרטונים וכנראה הם צופים בהם היטב. ושנית מדובר בשאלה לגיטימית לגמרי. למה אני באמת עושה סרטונים? למה אני טורחת ועושה כנס גדול בבית ציוני אמריקה? למה אני עושה מעבר לעבודה משפטית?
אני מבטיחה תשובה בסוף הפוסט אבל אני רוצה לחבר את זה רגע לספירת המלאי השנתית שלי. בכל סוף שנה אני עורכת ספירת מלאי. מה יש לי ומה אין לי ומה אני רוצה להשיג. ספירת המלאי של היום היא שיטה מדויקת של התכוננות והתכוונות לשנה החדשה. כתיבת מטרות ויעדים, תיקון התוכנית העסקית ויצירת מערכת שעובדת. זה לא תמיד היה ככה.
עד לפני 15 שנה סוף השנה שלי היה נראה אחרת לגמרי. זו הייתה חשבונאות פשוטה של אנשים שחיים מעל היכולת שלהם וסוחבים הלוואות בנסיון להבין איפה אפשר לקצץ. וזה תמיד נגמר באותה מסקנה שאי אפשר.
היה שם הרבה ייסורים ברגע הזה והרבה פחד. שאלתי את עצמי מי אני שבכלל אהיה עצובה או מתוסכלת כשהילדים שלי בריאים ויש לי אוכל בשפע ואני אפילו נוסעת לחו”ל מדי פעם גם אם זה עם הלוואות. לפחות יש לי דירה אפילו שהיא עם משכנתא כבדה, הרי יש אנשים שאין להם אפילו את זה. ככה שכנעתי את עצמי אבל התסכול פשוט לא עזב אותי.
איך יכול להיות שאני עם כל הידע ועם כל הניסיון ועם כל השנים עדיין לא מרגישה בטוחה. לא הייתי עניה ולא הייתי על סף קריסה אבל פשוט לא הייתי בטוחה. לא בטוחה אם יבואו לקוחות וכמה יבואו ואם אצליח להשיג את המטרות שלי או שאכשל שוב. כמובן שבשלב הזה האשמתי את המצב. זו מדינה שתמיד יש בה מצב שאפשר להאשים בקלות. אז האשמתי מבצע צבאי ואת הממשלה והיושב בראשה ואת יוקר המחיה והתקופה הלא פשוטה. כולם היו אשמים בזה שלי אין מספיק כסף לעשות כל מה שבא לי ושאני לא מרגישה בטוחה ושאני מרגישה שאי אפשר לנשום. זה מה שסיפרתי לעצמי. ואגב העובדות היו נכונות לגמרי אבל המיינדסט שלי היה מקולקל מהיסוד.
כל עוד הבעיה היא העולם שבחוץ אני לא צריכה להודות שאני פשוט נמנעת. שאני מפחדת לגעת עד הסוף בכסף ובהחלטות הקשות ובמערכת היחסים שלי עם עושר. היה שם פחד מהצלחה ופחד מכישלון. אספתי כל כך הרבה אמונות מגבילות בבית והאמנתי להן באמת ובתמים. זה הקטע באמונה, את פשוט לא מצליחה לדמיין שהיא אולי לא האמת. אבל אמונה היא לא אמת היא רק אמונה.
אז החלטתי לבחון את האמונות שלי מחדש. לא בקטע רוחני אלא בצורה הכי לא סקסית שיש. לשאול את עצמי שאלות שלא רציתי לשאול. למה כסף מלחיץ אותי כל כך. למה אני מרגישה אשמה כשאני רוצה יותר מהממוצע. למה אני משווה את עצמי לאחרים ואז מתכווצת בתוכי. למה יש בי חלק שמפחד להצליח וחלק אחר שמפחד להיכשל. למה כל פעם שאני מתקרבת לפריצה גדולה אני מוצאת סיבה טובה לעצור הכל.
והיה שם רגע מאוד לא נעים שבו הבנתי שאני לא רק קורבן של המצב אלא אני גם משתפת איתו פעולה. כי כל עוד אני מאשימה את יוקר המחיה ואת המדינה ואת התקופה אני לא צריכה לקחת אחריות אמיתית. לא על הבחירות שלי ולא על ההתנהלות שלי ולא על זה שאין לי שיטה או ידע מספיק ולא על זה שאני עובדת קשה אבל לא בהכרח חכם. וזה פצע עמוק מאוד. כי נשים חזקות ומצליחות ומתפקדות לא אמורות להרגיש ככה. אנחנו אמורות להסתדר ולדעת ולהחזיק הכל לבד. וכשזה לא קורה אנחנו לא כועסות אלא אנחנו מתביישות.
אנחנו מתביישות בזה שאנחנו רוצות יותר ומתביישות בזה שאנחנו לא רגועות לרגע. מתביישות בזה שאנחנו מסתכלות ימינה ושמאלה ושואלות את עצמנו למה לה זה עובד ולי לא. והבושה הזאת גורמת לנו לשתוק ולהמשיך לעבוד ולרוץ בתוך המרוץ הזה ולהגיד לעצמנו שבשנה הבאה זה בטח יסתדר מעצמו. ובינתיים החיים ממשיכים להתייקר לאט ובעקביות בלי לשאול אותנו אם זה נוח לנו. הדירה הולכת ומתרחקת וחופשה הופכת לעול כלכלי אמיתי ולממן לילדים לימודים כבר נראה כמו משהו שלא בר השגה.
כאן מגיעה האמת הלא נעימה באמת. העולם לא מחכה שנרגיש מוכנות והוא גם לא נהיה יותר רחום. הוא פשוט מתקדם קדימה. ומי שלא בונה לעצמו מערכת נשאר תמיד בעמדת תגובה. מי שלא לומד לנהל כסף וקריירה ומטרות ומי שלא עושה סדר אמיתי ממשיך לחיות בתחושת חוסר ביטחון גם אם מבחוץ הכל נראה בסדר גמור. בשלב הזה הבנתי משהו חשוב מאוד. הבעיה שלי מעולם לא הייתה הכסף עצמו. הבעיה שלי הייתה חוסר בהירות. חוסר בהירות לגבי מה אני באמת רוצה וחוסר בהירות לגבי מה אני מוכנה לשלם כדי להשיג את זה. חוסר בהירות לגבי מה אני מפסיקה לעשות ועם מי אני מפסיקה להיות. וחוסר בהירות תמיד מתרגם את עצמו לפחד משתק.
וזה המקום שבו התחיל השינוי האמיתי שלי. זה לא קרה ביום אחד אבל לקחתי החלטה ללמוד כל מה שאפשר על עסקים וכסף והצלחה ומיינדסט ושיווק וזימון ומיתוג. למדתי הכל מהמנטורים הכי טובים בעולם. והצלחתי. הבנתי מה לא תקין אצלי ושיניתי אמונות מגבילות ופעולות וחשיבה ופשוט נולדתי מחדש. ספירת המלאי של היום היא כבר לא רגע של חרדה אלא מערכת שמחזירה לי את תחושת השליטה בחיים שלי. מערכת שמזכירה לי שידע הוא לא מותרות. ידע כלכלי ותודעתי וניהולי הוא ידע שמחליף פחד בהבנה עמוקה. וזה לא אומר שאין פחד בדרך, זה אומר שהפחד כבר לא מנהל אותי אלא אני מנהלת אותו.
זה גם הרגע שהבנתי שאני לא לבד בסבל הזה ושיש המון נשים כמוני. ואני רוצה לעזור לכמה שיותר נשים ואנשים. לעשות טוב ולפזר ידע וכלים ושיטות ורעיונות שיכולים לשנות חיים. להרים ולהעצים ולתת ביטחון וללמד. מי שצריך לעבור את משבר הגירושין אני רוצה לעטוף אותו במעטפת של ידע מקצועי אבל גם בתוכנית עתידית שתיתן לו אופק. וכל מי שפוגש בי בנקודות אחרות ורוצה שינוי אני אשמח להעניק לו מהידע שלי.
וזו הסיבה שאני עושה סרטונים. אני עושה אותם כדי לתת ערך. ואם עורך הדין המכובד מהמסדרון היה עוצר לרגע ורואה איזה סרטון או שניים שלי על ערך עצמי או על ביטחון עצמי או על אהבה אולי הוא היה מגיב בפחות רשעות כלפי קולגה. אבל מי שיש לו מיינדסט מקובע ולא בוחן את עצמו ורק שופט את העולם נשאר תמיד באותו מקום בזמן שהוא מסתכל על הצלחה של אחרים ואז כל מה שנשאר לו לעשות זה רק להקניט.
זו גם הסיבה שאני עושה את הכנס הזה בבית ציוני אמריקה. כי אם אני הצלחתי לעשות את המהפך הזה גם אתן יכולות. נקודה. ובגלל זה הכנס הזה קיים. כדי לעצור רגע מהמרוץ ולעשות ספירת מלאי אמיתית. כדי לצאת לשנה חדשה לא עם תקווה ריקה אלא עם הבנה והחלטות וידע וכלים מעשיים כדי שלכולם יהיה כמה שיותר שפע בחיים. באתי לעשות טוב ואני שלמה עם זה לגמרי.
