הוא גם לא ניסה להמציא תיאוריה על בדידות, או להציע פתרון חברתי.
הוא פשוט עשה משהו קטן, כמעט מביך בפשטות שלו, שהפך להיות גדול ממנו בהרבה.
מורימוטו, יפני בן ארבעים מטוקיו, פוטר מעבודתו הקודמת בנימוק אחד.
הוא לא יוזם מספיק, לא מביא ערך,לא דוחף קדימה.
והמעסיקים שלו כנראה צדקו מבחינתם. כולנו מכירים את הרגע שבו מישהו מודד אותך
לא לפי מי שאתה, אלא לפי כמה אתה מועיל, פעיל, בולט, אסרטיבי רווחי.
זה רגע שבו כל אחד מאיתנו מבין שבעולם המודרני, עצם הנוכחות שלך לא מספיקה.
מורימוטו החליט לקחת את החולשה הזו שלו ולהפוך אותה לחוזקה הוא הבין מה חסר בעולם ומה הוא צריך.
לקח את הביקורת הזו, והפך אותה לעסק.
אם אתם חושבים שאני לא עושה כלום, הוא אמר לעצמו, אז בואו נלך עד הסוף.
וכך נולד המקצוע המוזר ביותר בעולם המודרני.
חבר להשכרה. מורימוטי נשכר כדי להיות שם, ולא מעבר לזה.
אנשים שוכרים אותו לשעתיים או שלוש.הוא מגיע, מתיישב, שותק רוב הזמן.
לא מייעץ, לא מחטט, לא מנסה לעזור, לא מאמן, לא מטפל. הוא נוכח.
הוא מחכה עם מישהו בקו הסיום של מרתון, כדי שלא יעמוד שם לבד.
יושב מול אישה שמנקה את הבית, רק כדי שיהיה עוד משהו איתה בחדר.
מצטרף לארוחת צהריים כדי שלא תתבייש לשבת לבד במסעדה.
עשרת אלפים, עשרים אלף, שלושים אלף ין לפגישה.כאלף הזמנות בשנה.
אבל הסיפור האמיתי לא נמצא במחיר, או בעושר שמורימוטו הצליח לייצר כשהפך להיות תופעה
הוציא ספר וקיבל סדרת טלויזיה ועשרות כתבות. אלא בעדויות.
הלקוחות שלו מספרים שהם הרגישו הקלה.
לא אושר גדול, לא התרגשות.
הקלה.
הקלה מהצורך להיות מעניינים.הקלה מהצורך למלא שתיקות.הקלה מהפחד לאכזב. מהצורך להיות יעיל בכל רגע נתון, להוכיח את הצורך בקיום שלהם
אצל מורימוטו, אין ציפייה,וזו בדיוק הסחורה.
אולי בלי להבין הוא נגע בעצב הכי חשוף של התקופה.
כדי להבין למה, צריך להתרחק רגע מהאיש, ולהסתכל על הבעיה החברתית שיצרה אותו.
היקיקומורי
בסוף שנות התשעים, יפן התחילה לראות תופעה מטרידה.צעירים, בעיקר גברים, שנעלמים.
פשוט נסוגים.הם נשארים בבית, בחדר,לעיתים שנים, בלי קשר חברתי. שלא נדבר על זוגיות.
לא בגלל מחלה נפשית קלאסית כלשהי.
הפסיכיאטר היפני טמאקי סאיטו היה הראשון שנתן לתופעה הזו שם.
היקיקומורי, הסתגרות.
מה שעניין אותו במיוחד היה מה זה לא והוא גילה שזה לא עצלנות, זה לא חוסר אינטליגנציה,
זה לא חוסר שאפתנות.
זו קריסה אישית שקטה, ויתור על לענות לציפיות החברתיות. אלה שמופיעות בפיד שלנו ללא הרף ובלי סוף.
ויתור על הציפיה להצליח ויתור על לא להיכשל., או להצליח ויתור על לא להביך את המשפחה.
בחברה שבה כישלון הוא בושה,
היעלמות הופכת לאסטרטגיית הישרדות.
בהתחלה, המערב הביט על יפן בסקרנות, כמו על תופעה אקזוטית, בעיה תרבותית מקומית.
אבל אז התחילו להופיע סימנים דומים במקומות אחרים. בקוריאה, באיטליה, בספרד,בצרפת.
והיום, בלי לקרוא לזה בשם, אנחנו רואים את זה גם כאן.
פחות יציאה מהבית, פחות קשרים חברתיים, יותר מסכים הימנעות מזוגיות מדייטים. זה התחיל הרבה לפני שהבינה המלאכותית נכנסה לחיינו. שמנו לב שהילדים שלנו לא יוצאים לדייטים לא “משחקים” ביחד אלא דרך מסכים.
ואז נכנסה לחיינו בינה מלאכותית.לא כרובוט עתידני, אלא בשימוש יומיומי. ובכל גיל.
בשנים האחרונות מצטברים מחקרים שמראים ששיחות עם בינה מלאכותית מפחיתות בדידות.
מורידות חרדה.
נותנות תחושת הקשבה.
בעיקר אצל אנשים עם חרדה חברתית.
זה לא מפתיע.
מי מאיתנו לא הרגיש הקלה כשאין מבט שיפוטי מולו.
כשאין צורך להסביר את עצמו עד הסוף.
כשאין חשש לומר משהו לא במקום.
הבינה תמיד זמינה.
תמיד סבלנית.
תמיד מגיבה.
אבל כאן מתחילה השאלה הקשה באמת.
כי בדידות היא לא רק היעדר אנשים.
בדידות היא גם היעדר אומץ להיכנס לקשר.
וקשר אנושי הוא לא תחושה, הוא מיומנות.
מיומנות שדורשת תרגול.
חיכוך.
פגיעות.
לעיתים גם כאב.
בינה מלאכותית פותרת את הכאב,
אבל היא לא מחזקת את השריר.
מחקרים איכותניים, ראיונות עומק עם משתמשים כבדים, מתחילים להצביע על תופעה עדינה אך מדאיגה.
אנשים מדווחים שהם מרגישים פחות לבד,
אבל גם פחות רוצים לפגוש אחרים.
לא מתוך שנאה לאנשים.
אלא מתוך נוחות.
כשהמוח לומד שאפשר לקבל ויסות רגשי בלי להסתכן,
בלי להיחשף,
בלי להיפגע,
הוא שואל שאלה פשוטה.
למה לי.
וכאן הבינה הופכת מגשר ליעד.
גשר הוא משהו שעוברים דרכו.
לא משהו שגרים עליו.
אבל אם לא נזהר,
אם לא נבנה אותה כך שתכוון החוצה,
אנחנו עלולים לגלות שבעצם הקלנו על עצמנו החוצה מהחיים האנושיים.
כבר היום אנחנו רואים ירידה בכישורים חברתיים.
פחות מגע.
פחות אינטימיות.
פחות סקס.
יותר חרדה ממפגש.
יותר קושי בזוגיות.
יותר בדידות בתוך קשרים.
ואז השאלות נהיות גדולות יותר.
האם זה יהיה סוף הזוגיות כפי שהכרנו אותה.
האם אינטימיות תהפוך למשהו מאיים מדי.
האם נעדיף קשר נטול גוף, נטול סיכון, נטול פגיעות.
והאם הילדים שלנו, שגדלים לתוך עולם שבו שיחה עם בינה קלה יותר משיחה עם אדם,
ידעו בכלל מה זה להיות עם מישהו באמת.
וזה מחזיר אותנו למורימוטו.
האיש שלא עושה כלום,
אבל מבין משהו עמוק על התקופה.
הוא לא מנסה להחליף קשר.
הוא רק מציע נוכחות מינימלית, זמנית, אנושית.
אבל בינה מלאכותית לוקחת את אותו עיקרון,
ומרוקנת אותו מהמפגש.
והשאלה האמיתית היא לא מה היא תעשה לנו,
אלא איזה סוג של בני אדם אנחנו רוצים להישאר.
כאלה שמעדיפים שקט בלי סיכון,
או כאלה שמוכנים לשלם את המחיר האנושי של להיות ביחד.
כי אולי בדידות היא לא רק בעיה טכנולוגית.
אולי היא תמרור.
ואת הבחירה אם לעבור אותו,
או לעצור מולו,
לא אלגוריתם יעשה במקומנו.
ובנקודה הזו אי אפשר עוד להסתפק בהתפעלות מהטכנולוגיה, או בהשתאות מהרגישות שלה.
צריך להתחיל לשאול שאלות קשות.
כי אם בינה מלאכותית הופכת למקום שבו נעים יותר להיות מאשר עם בני אדם,
זו כבר לא בעיה של אלגוריתמים.
זו בעיה אנושית.
אנחנו כבר רואים את הסימנים.
ירידה בכישורים חברתיים.
פחות מגע.
פחות אינטימיות.
פחות סקס.
יותר חרדה ממפגש.
יותר קושי לשאת שקט, מבוכה, אי הסכמה.
זוגיות, שפעם הייתה מרחב של חיכוך וצמיחה, מתחילה להיתפס כמשהו כבד מדי.
אינטימיות, שפעם דרשה אומץ, נתפסת כסיכון מיותר.
והשאלה שלא נעים לשאול בקול רם מתחילה לרחף.
האם אנחנו בדרך לעולם שבו קשר אנושי יהפוך למאמץ שרק מעטים יהיו מוכנים להשקיע בו.
והילדים שלנו.
אלה שגדלים לתוך עולם שבו תמיד יש מישהו שמקשיב, אבל הוא לא באמת מישהו.
שבו אפשר לדבר בלי להיחשף, לפרוק בלי להיפגע, להיות בלי להיות נוכח.
האם הם ילמדו בכלל איך נראה קשר אמיתי.
איך נראית קרבה.
איך נראית פגיעות שלא ניתן לכבות בלחיצה.
וכאן חוזר הסיפור של שוג’י מורימוטו, אבל באור אחר לגמרי.
האיש שלא עושה כלום, דווקא משום שהוא מבין משהו עמוק.
שהבעיה איננה הצורך בחברה, אלא העייפות מהדרישה.
שהפתרון איננו להחליף בני אדם, אלא להוריד מהם את המשקל.
מורימוטו מציע נוכחות אנושית מינימלית, זמנית, מוגבלת.
לא תחליף לחיים.
רק הפוגה.
בינה מלאכותית, אם לא ניזהר, עלולה להפוך את ההפוגה ליעד.
את השקט לבית.
את הנוחות לחיים שלמים.
ולכן השאלה האמיתית היא לא מה הבינה המלאכותית תעשה לנו.
אלא מה אנחנו נאפשר לה להיות.
האם נבנה אותה כגשר זהיר, זמני, שמחזיר אנשים בהדרגה אל בני אדם.
או שנשתמש בה כתחליף, נעים, חכם, מנומס, אבל כזה שמרחיק אותנו זה מזה.
כי בסוף, חברה נמדדת לא בטכנולוגיה שלה,
אלא בכמה בני אדם עדיין מוכנים לשאת זה את זה.
על כל המבוכה, החיכוך, הפגיעות והכאב.
ואם נוותר על זה,
לא תהיה בינה בעולם שתדע להחזיר לנו את זה אחר כך.
