כשהחרדה שלך לא משכנעת אף אחד
שמעתי את זה מיד שלישית. חברה שלה שהייתה בכנס שלי בבית ציוני אמריקה, סיפרה לי בהתרגשות על השיחה שהתפתחה בין קבוצת נשים בהפסקה. הן דיברו עליי, כמה אני יפה ומדהימה והן למדו המון, אבל אחת מהן אמרה, והאחרות הנהנו בהסכמה: “אני לא מאמינה לה שהיא חרדתית. תראי אותה. תראי איזו נוכחות יש לה. איך היא מדברת. איך היא מחזיקה את הקהל. אי אפשר להיות ככה ולהיות חרדתית.”
מי שמכיר אותי יודע שאני מדברת בפתיחות על היותי חרדתית. והנה הן לא מאמינות לי.
ישבתי עם המידע הזה כמה ימים, ולא הייתי בטוחה אם אני מוחמאת או נעלבת. בהתחלה הרגשתי צורך להצדיק את עצמי, להסביר, להוכיח. כאילו שהחרדה שלי צריכה אישור חיצוני כדי להיות לגיטימית. אבל ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי משהו הרבה יותר עמוק. הסיבה שהנשים האלה לא האמינו לי היא בדיוק הסיבה שאני רוצה לכתוב את הטור הזה. כי החרדה שלי נראית בדיוק כמו שהיא צריכה להיראות כשאת לא מנסה להיפטר ממנה בכל דרך.
אני חרדתית וזו עובדה.
לא מהסוג ההוא ששוכב במיטה ולא יכול לקום. מהסוג ההוא שהמוח שלו עובד בעשרים ערוצים בו זמנית ולא נרגע לרגע. מהסוג ההוא שיש לו תרחישי אסון לכל מצב אפשרי, וגם לכמה בלתי אפשריים. מהסוג ההוא הפרפקציוניסטי שדואג שאם משהו לא מושלם אז הוא לא בשליטה.
החרדה שלי מתמחה בעיקר בדבר אחד: הגוף שלי. חרדה רפואית, אם תרצו. אם כואב לי הראש יותר מיום אחד, המוח שלי כבר בודק גידולים במוח. ברונכיט קלה? בטוח זה התחלה של משהו הרבה יותר רציני. כל תסמין קטן הופך למסלול של מחשבות שמוביל אותי לתרחישי האימה הכי נוראים. ואני יודעת שזה לא הגיוני. אני יודעת שזה מוגזם. אבל זה לא עוזר.
לפני כמה ימים, ממש לפני הכנס הזה שבו הנשים דיברו עליי, עשיתי משהו שכל אישה עושה בלי לחשוב פעמיים: הזרקתי בוטוקס. זה נשמע כמו דבר הכי פשוט בעולם, נכון? אבל אני חיכיתי עם הפחד הזה שנים. ממש שנים. פחדתי מהזריקה. פחדתי מהחומר. פחדתי שאני אלרגית. פחדתי מכל תופעת לוואי אפשרית. תרחישי האימה רצו לי בראש במשך ימים לפני: מה אם זה יפגע בי? מה אם זה יעשה משהו לא הפיך? מה אם אני אהיה מאותן אנשים שמגיבות בצורה נוראה?
משהו שכל אישה עושה בלי בעיה הופך אצלי לעול רגשי. ובסוף? בסוף עשיתי את זה והכול היה בסדר. אבל הדרך לשם הייתה סיוט. וזאת החרדה שלי. היא פוגשת אותי ביום יום דרך הגוף שלי, דרך הפחדים הכי בסיסיים שלי על הבריאות שלי.
אני אאשר לכם משהו שלקח לי שנים להבין. הדבר הכי מסוכן שאפשר לעשות עם חרדה זה לנסות להיפטר ממנה. כי ברגע שאת מתחילה במלחמה הזו, את כבר הפסדת. כי עכשיו יש לך את החרדה המקורית ועוד שכבה נוספת של חרדה מהעובדה שאת חרדתית. את חרדתית מהחרדה שלך. ואת מתחילה להילחם במלחמה על שני חזיתות.
רוצים דוגמה קונקרטית?
הכנס הזה שבו הנשים דיברו עליי. לפני שעליתי לבמה מול מאתיים אנשים, רובם עורכי דין כמוני, כמעט התעלפתי. רמות החרדה היו בשיא. שאלתי את עצמי אלף פעמים: בשביל מה היית צריכה את זה? למה לא נשארת במקום הבטוח, במשרד, במקום שאת שולטת בו? גם כאב לי הראש, וחשבתי שאני באמת לא אעמוד בזה. זו הייתה יציאה מאזור הנוחות הכי קיצונית שאפשר לדמיין בשבילי. כל המים לפני הכנס אפף אותי הפחד הזה.
ואז, עשר דקות אחרי שהתחלתי לדבר, שכחתי מהכול. החרדה נעלמה. נכנסתי לזרימה. זה תמיד ככה. תמיד. אבל המפגש החזיתי עם החרדה לפני זה הוא חלק מהמסע שלי. כל פעם מחדש.
השינוי האמיתי קרה כשהפסקתי לראות את החרדה שלי כאויב. כשהפסקתי לנסות להרוג אותה, לברוח ממנה, לשכנע את עצמי שהיא לא שם. והתחלתי פשוט להכיר אותה. להבין מאיפה היא באה. מה היא מנסה להגיד לי. כי חרדה זה לא באג במערכת. זה פיצ’ר. מערכת אזהרה מתוחכמת שמיועדת לשמור עליי בחיים. הבעיה היא שהמערכת הזו מכוילת לעולם שבו אריות רודפות אחרינו בסוואנה, לא לעולם של כנסים והזריקות בוטוקס.
אז במקום להילחם בחרדה, התחלתי לעבוד איתה. לא עליה. איתה. כשהיא עולה, אני לא דוחפת אותה למטה. אני עוצרת לרגע ושואלת אותה מה היא רוצה. על מה היא מנסה להגן עליי. לפעמים התשובה פשוטה. לפעמים היא מורכבת. אבל תמיד, תמיד, יש לה מה להגיד.
וככה, לאט לאט, החרדה הפכה להיות לא האויבת שלי אלא מערכת הניווט שלי. היא לא נעלמה. היא שם כל הזמן. אבל היא כבר לא שולטת בי. אני לומדת להקשיב לה בלי לתת לה לנהל את החיים שלי. ויש ימים שזה עובד טוב ויש ימים שזה עובד פחות טוב.
אז אלה הנשים שישבו בהפסקה של הכנס שלי ולא האמינו לי שאני חרדתית?
הן צודקות מבחינה מסוימת. הן לא רואות אישה שנלחמת בחרדה שלה. הן רואות אישה שעובדת עם החרדה שלה. והן לא רואות את החרדה כי היא כבר לא צריכה את כל המקום הזה. כי כשאת מפסיקה להילחם במשהו, הוא פתאום תופס הרבה פחות מקום. כשאת מפסיקה לנסות לדחוק אותו למטה, הוא מפסיק להישאר ולהתנפח ולתפוס את כל החלל.
אני חושבת הרבה על כל הזמן שבזבזתי במלחמה הזו. על כל האנרגיה שהשקעתי בלנסות להיות מישהי אחרת. על כל הרגעים שאיבדתי כי הייתי עסוקה מדי בלהיות מושלמת ולא חרדתית. ואני חושבת על כל הנשים שאני פוגשת שנמצאות עכשיו בדיוק במקום הזה. שחושבות שיש להן בעיה. שיש משהו לא תקין בהן. שהן צריכות להיות אחרות כדי להצליח. כדי להתקבל. כדי להיות ראויות.
ואני רוצה להגיד להן מה שהייתי צריכה לשמוע לפני עשרים וחמש שנה. זה בסדר להיות חרדתית. זה בסדר להיות רגישה. זה בסדר שהמוח שלך עובד בצורה שונה. זה לא משהו שצריך לתקן. זה משהו שצריך להכיר. להבין. לעבוד איתו. כי החוזק האמיתי לא בא מלהיות מושלמת. הוא בא מלהיות אמיתית. מלקבל את כל מה שאת, גם את החלקים שלא משתלבים בתבנית הנכונה. גם את החלקים שאת מעדיפה שאף אחד לא יראה.
אז כן, אני חרדתית. אני גם עורכת דין מצליחה. פודקאסטרית. סופרת של שני ספרים. מאמנת עסקית. מרצה. אמא. אישה. מנהיגה. ואת כל זה אני בזכות החרדה שלי, לא למרות שהיא קיימת. כי היא לימדה אותי להקשיב. לתכנן. להיות ערנית. להכין עצמי. להיות אותנטית. ובמיוחד, היא לימדה אותי שכשמפסיקים להילחם במי שאת, פתאום יש לך הרבה יותר כוח להיות מי שאת באמת רוצה להיות.
ואם בכל זאת מישהו רוצה לקרוא את הסיפור המלא על המסע שלי, על התקף החרדה הגדול מלפני עשרים שנה ועל השיטה שפיתחתי לניהול משברים, הספר שלי “סערות לא נמשכות לנצח” מחכה לכם.
