את מכירה את הרגע הזה. זה לא קורה באמצע ויכוח סוער, לא אחרי משהו גדול ודרמטי. זה קורה ברגע של שגרה. בוקר של יום חמישי רגיל. את עומדת במטבח, מכינה קפה, והמחשבה פשוט עוברת: “משהו פה לא בסדר.” ומייד אחריה מגיעה מחשבה שנייה, חזקה יותר: “אבל אולי אני מגזימה.”
כי את לא סוג האישה שמגזימה. את לא “דרמטית”. את לא מחפשת בעיות במקום שבו אין. ולכן את משתיקה את הקול הזה. את אומרת לעצמך: “כולם רבים, ככה זה בנישואין”, “אף אחד לא מושלם”, “אני צריכה פשוט להעביר את זה לטובת הילדים, לטובת סופ”ש רגוע”. ואת ממשיכה הלאה. עוד יום. עוד שבוע. עוד חודש.
הביטוי “מערכת יחסים רעילה” מהדהד כל הזמן,ברשת, בשיחות עם חברות. ומייד כשאנחנו שומעות אותו, אנחנו חושבות על משהו קיצוני. צעקות, אלימות, בגידות, דרמה. משהו שבטח לא קורה אצלנו. אז אנחנו אומרות לעצמנו: “זה לא כל כך נורא”, “יש אנשים במצב הרבה יותר גרוע”, “יש כאלה שעוברות אלימות.” אבל הנה מה שכמעט אף אחד לא מדבר עליו:
מערכת יחסים רעילה לא מתחילה רעילה. היא מתחילה רגילה, אפילו טובה. והרעל נכנס לאט, אט אט, כמו חלודה. זה לא התפוצצות חד פעמית , ארוע מכונן שבו מערכת היחסים שלכם מקבלת את אות “הזוגיות הרעילה”. לא. , זה שחיקה. זה לא משהו שקורה בבת אחת, זה משהו שמצטבר.
בואו נדבר על איך זה באמת נראה, לא בסרטים, לא בסיפורים של “אנשים אחרים”, אלא איך זה נראה בחיים שלנו. זה נשמע ככה: “אני מרגישה שאני צריכה לשקול כל מילה.” לא בגלל שהוא אלים, לא בגלל שהוא צועק, אלא בגלל שיש דברים שאי אפשר להגיד. נושאים שאי אפשר לגעת בהם. ואת לא יודעת מתי זה יהפוך לויכוח גדול, אז את פשוט לא מעלה אותם. או “אני מרגיש שאני לבד בזה.” לא כי היא לא נמצאת פיזית, היא נמצאת, אבל כשאתה מנסה לדבר זה הופך למשהו אחר. לויכוח, להאשמות, ל”אתה תמיד”, אז אתה לומד לא לדבר.
יש גם “אני מרגישה שאני משוגעת.” כי הוא אומר דבר אחד ועושה דבר אחר. כי אתמול זה היה בסדר והיום זה לא. כי כשאת מנסה להסביר מה הפריע לך, הוא אומר שאת “רגישה מדי” או “זוכרת לא נכון” או “צריכה טיפול”. או “אנחנו כבר לא מדברים.” לא שאתם לא מדברים בכלל, אתם מדברים. על לוגיסטיקה, על הילדים, על מי קונה חלב, אבל שיחות אמיתיות? כבר לא כי זה עלול לגרום לריב.
לא נתעלם מהפיל שבחדר
בשנים האחרונות כל מי שמגיעה אלי לייעוץ משפטי אומרת לי: “הוא נרקיסיסט” או “היא נרקיסיסטית.” ואני מבינה למה. כי ברגע שיש לנו תווית, יש לנו הסבר. ואם יש לנו הסבר, אולי זה לא אנחנו.
אבל הנה האמת בסיפור הזה:
לא בכל מערכת יחסים רעילה מעורב נרקיסיזם. מערכת יחסים יכולה להיות רעילה גם בלי נרקיסיסט בתמונה. היא יכולה להיות רעילה כי שני האנשים לא יודעים לתקשר, כי יש דפוסים ישנים שחוזרים על עצמם, כי יש פצעים שלא טופלו, כי יש ציפיות שלא הוגדרו כי אתם לא יודעים לריב, לנהל את הזוגיות או את השיחות הפחות נעימות, כי הזנחתם רגשית את הזוגיות וזה בעצם חדשות טובות.
למה? כי אם זה לא נרקיסיזם פתולוגי, זה אומר שאפשר לשנות. זה אומר שעם עבודה, עם הכוונה נכונה, עם רצון משני הצדדים, אפשר לתקן.
אבל, ותמיד יש “אבל”, אם זה כן נרקיסיזם, מערכת היחסים כמעט תמיד תהיה רעילה. למה? כי נרקיסיסטים לא רואים את השני כאדם. הם רואים אותו כאמצעי לסיפוק צרכים, הם לא מסוגלים ליצור קשר אמיתי ואינטימי, והם כמעט לעולם לא ישנו שום דבר כי הם פשוט לא מסוגלים לראות שהם לא בסדר. זה לא כי הם “רעים”, זה כי אצלם משהו עמוק מאוד שבור, והם לא מסוגלים לראות את זה.
השבוע ניהלתי מו”מ בתיק שם הצד השני נרקסיסט על מלא ואלים רגשית. למרות שחוות הדעת המקצועית נגדו ואף קבעה את מסוכנותו הרגשית כלפי הלקוחה שלי וכלפי הילדים ולמרות שהתנצל בפגישה. אי אפשר היה להאמין לו. ההתנצלות עצמה נשמעה כמו “אני ממש מצטער שאף אחד כולל המטפל לא מכיר את הילדים שלי ואותה כמוני ולא יודע מה באמת נכון להם, הוא פשוט לא חיי איתנו וגם את לא”.
אז איך יודעים? איך מבחינים בהבדל?
זאת השאלה שכולם שואלים. “איך אני יודעת אם זה נרקיסיזם או סתם מערכת יחסים רעילה?” הנה המבחן הכי פשוט: שאלי את עצמך האם הוא מסוגל להודות בטעות אמיתית. לא “סליחה שאת מרגישה ככה”, אלא “טעיתי, אני רואה את זה, אני רוצה לשנות”. האם הוא מראה אמפתיה אמיתית כשאת כואבת? לא “אל תהיי דרמטית”, אלא באמת רואה אותך, מבין אותך. האם הוא משתנה? באמת משתנה? לא מבטיח, לא מסביר, לא מצדיק, אלא עושה.
אם התשובה לשלוש השאלות האלה היא “לא”, זו לא מערכת יחסים רעילה רגילה. זו מערכת יחסים עם אישיות נרקיסיסטית. ובמקרה כזה, הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות לעצמך הוא לשים לזה סוף. אבל אם זה לא נרקיסיזם, מה זה? מערכת יחסים שהתקשורת בה לקויה. לא מאנשים רעים, לא ממישהו ש”משוגע”, אלא מתקשורת שמרעילה את המערכת מבפנים.
תקשורת לקויה זה לא רק צעקות. זה גם השתיקות הארוכות והכועסות, הימנעות משיחות חשובות, גדיעת קשר, “אני לא מדבר איתך”, “בסדר” שלא באמת בסדר, “תעשה מה שאתה רוצה” שבעצם אומר “אם תעשה אני אתנקם”. וכשאחד, או שניים, מתוסכל מחוסר התקשורת, הרעל מתחיל לחלחל. לאט, אט אט, עד שיום אחד את מסתכלת סביב ואת לא מזהה את הקשר הזה.
וכמובן תחושת הבטן שלך שלעולם לא משקרת. האינטואיציה שלך היא המצפן הפנימי שלך, וכשאת מקשיבה לה, היא תראה לך את האמת. התעלמות מהאינטואיציה זה כמו ניווט במדבר בלי מצפן. מובטח שתלכי לאיבוד.
יש אנשים שיגידו לך “תתגרשי”, ויש אנשים שיגידו לך “תישארי, תעבדו על זה”. אני לא הולכת להגיד לך מה לעשות, כי רק את יודעת מה נכון לך. רק את יודעת איפה את עומדת, רק את יודעת מה את מסוגלת ומה את לא. אבל אני כן אגיד לך את זה:
את לא מגזימה. אם זה מרגיש לא בסדר, זה לא בסדר. את לא רגישה מדי. הרגישות שלך היא לא חולשה, היא כוח. את לא צריכה להישאר בשביל הילדים. ילדים לא צריכים “משפחה שלמה”, הם צריכים הורים שלמים. ואת בטח בטח לא צריכה להישאר אם זה מזיק לך.
יש דבר אחד שנשים וגברים חכמים עושים כשהם מבינים שמשהו לא בסדר: הם לא מחכים למשבר. הם לא מחכים ש”זה יסתדר לבד”, הם לא מחכים עד שהילדים יגדלו, הם לא מחכים עד שהם “לא יכולים יותר”. הם מטפלים בזה עכשיו. לפעמים זה אומר טיפול זוגי, לפעמים זה אומר שיחה גדולה עם בן או בת הזוג, לפעמים זה אומר ייעוץ משפטי, לא כי רוצים להתגרש, אלא כי רוצים להבין את האופציות. ולפעמים זה אומר קבלת החלטה קשה. אבל בכל המקרים, זה אומר אחריות. אחריות על החיים שלך, אחריות על האושר שלך, אחריות על העתיד שלך.
וזה המקום שבו שינוי מתחיל. לא במשבר, לא בקריסה, אלא בהקשבה. את לא לבד בזה. יש אנשים שיודעים איך ללוות אותך, בין אם זה לתקן את הקשר ובין אם זה ללכת הלאה. אבל הצעד הראשון? להפסיק להשתיק את הקול הפנימי.
