היא בסך הכל רצתה לצאת מהנישואין האלה

אני לא יודעת מתי בדיוק המילה “נרקיסיסט” הפכה להיות המילה שכל אישה שמגיעה אליי למשרד אומרת. לפני חמש שנים היא הייתה אומרת “הוא קשה”, “הוא לא מוכן להתפשר”, “הוא לא רואה אותי”. היום? “הוא נרקיסיסט. ואני לא יודעת איך לצאת מזה חיה”.

ואני יושבת מולן ויודעת בדיוק מה הן מתכוונות. כי אחרי 26 שנה שאני עורכת דין למשפחה, אחרי אלפי תיקי גירושין, יש סוג מאוד ספציפי של גירושין שחוזר על עצמו שוב ושוב. רק השבוע היו לי 3 פגישות יעוץ שנראות ממש אותו דבר. לא חשוב אם זו שירלי ,דנה או ענבר, לא חשוב אם יש לה 4 ילדים או 2 החוויה הזו חוזרת על עצמה. אז הגיע הזמן לכתוב עליה בפירוט

לא יודעת אם הם נרקסיסטים אני לא פסיכולוגית ולא פסיכיאטרית. אבל יש קבוצה מסוימת של גברים שכשאת מנסה להיפרד מהם זה כמעט בלתי אפשרי. משהו שאישה שלא עברה את זה לא יכולה לדמיין. משהו שנראה כמו סרט, אבל זו המציאות של אלפי נשים

זה תמיד מתחיל באותו אופן. אחרי שנים של חשיבה, היא אוזרת אומץ ואומרת: “אני רוצה להיפרד.” לפעמים יש בגידה או אלימות, אבל לא תמיד. לפעמים הסיבה פשוט כי נגמר לה. כי היא מתה מבפנים. כי היא רוצה להרגיש בחיים שוב

והיא חושבת שזה יהיה פשוט. שהיא תגיד לו את זה בשקט, בלי להאשים. שהם יסכמו ללכת לגישור, יסדרו את הכסף ואת הילדים וימשיכו הלאה. לפעמים היא אפילו מצפה שיישארו חברים… זו כבר תמימות

אבל זה לא מה שקורה

ברגע שהיא אומרת לו “אני רוצה להיפרד” משהו בו משתנה. לא מיד. בהתחלה הוא מנסה לשכנע. “בואי ננסה שוב. אני אשתנה. איך את יכולה לזרוק 15 שנה?” והיא מתרככת. הם הולכים לייעוץ זוגי פעם, פעמיים. הוא אומר את כל המילים הנכונות במפגש. אבל בבית? כלום לא משתנה. והיא מרגישה שהיא משתגעת , איך יכול להיות שהוא כל כך מבין במפגש משתף פעולה ואז בבית הוא אדם אחר?

ואז, כשהיא אומרת שוב “אני לא יכולה להמשיך ככה” , יוצא השד מהבקבוק. הוא לא מתחנן יותר. הוא פתאום קר, מחושב, מדויק. וכמעט תמיד אותו משפט: “את רוצה להיפרד? בסדר. אבל את תשלמי על זה”.

הוא מתחיל לעבוד עם עורך דין אגרסיבי. לאסוף “ראיות” , כל פעם שהיא צעקה על הילדים, כל פעם שהיא לא הייתה זמינה, כל פעם שהיא שכחה משהו. והוא מתחיל לספר לכולם סיפור. “אני מודאג לגביה. היא השתנתה. היא כנראה עוברת התמוטטות עצבים.” ובחוץ הוא נראה כמו גיבור , הבעל שמתאמץ, שמוכן ללכת לגישור, שרוצה להיות הוגן למרות שהיא כל כך לא יציבה

והגישור מתחיל.

והוא מגיע לכל מפגש עם חיוך, עם מראה של מישהו שבאמת רוצה לפתור. והוא מסכים לכל הצעה. “כן, נחלק את הרכוש בצורה הוגנת. כן, משמורת משותפת.” המגשר חושב שזה אחלה גבר. אבל כשצריך לחתום על משהו , הוא תמיד מוצא סיבה לא לחתום, לא להתקדם

ובזמן הזה, הכסף נעלם. החשבון המשותף נסגר , “כי זה יותר נוח ככה. את רצית להיפרד, מה ציפית?” הרכב שהיא נהגה בו הוא פתאום צריך לעבודה. החיים שלה משתנים לרעה, והוא ממשיך לחיות את אותם החיים בדיוק.

ואז מתחילות התביעות. תביעת משמורת מלאה, הוא פתאום דואג לילדים ורוצה להגן עליהם ממנה. תביעת רכוש, פתאום הם בחובות גדולים שהיא לא שמעה עליהם. תביעה על חובות להורים. וכל תביעה זה עוד כסף, עוד זמן, עוד אנרגיה. והיא מתרוקנת , לא רק מכסף, מהכל. מכוח, מאנרגיה, מהיכולת לחשוב בצורה צלולה. והוא יודע בדיוק מה הוא עושה

והילדים הופכים לכלי נשק. הוא לא אומר להם דברים רעים עליה ישירות, הוא יותר חכם מזה. הוא אומר “אמא רוצה להיפרד. אני לא יודע איך אני אסתדר בלעדיה.” והילדים פתאום מרגישים שהם צריכים לבחור צד, להציל את אבא, שאמא היא זו שהורסת. והיא עומדת מהצד ורואה את הילדים שלה מסתכלים עליה אחרת, ולא יודעת איך להילחם בזה. כי איך את נלחמת במשהו שלא נאמר ישירות

ויש משהו שקורה לאישה בנקודה הזו. היא מתחילה לפקפק בעצמה. אולי היא באמת לא יציבה, אולי היא באמת משוגעת ? כי איך יכול להיות שהוא נראה כל כך בסדר בחוץ והיא מרגישה שהיא טובעת

ויש רגע מאוד ספציפי שכל אישה שעוברת את זה מגיעה אליו.

הרגע שבו היא יושבת לבד בלילה, אחרי יום ארוך של עבודה וילדים והליכים משפטיים ותשלומים שהיא לא יודעת איך תשלם, והיא מרגישה שמשהו בה נשבר. נשבר באמת. והיא אומרת לעצמה: “אם אני ממשיכה ככה, אני אמות.” והיא לא מתכוונת למטפורה. היא מתכוונת ממש. כי היא מרגישה את הלחץ בחזה, את הכאב שלא עובר, ואת ההרגשה שהגוף שלה לא מחזיק. ולפעמים היא חושבת על אמא שלה שמתה צעירה מסרטן, ואומרת לעצמה: “זה מה שהרג אותה. הלחץ. וזה מה שיהרוג אותי אם אני לא אעצור את זה”.

היא כבר בשלה לוותר

אז למה הוא עושה את זה? למה הוא לא פשוט משחרר אותה? כי הוא לא רוצה שזה ייגמר. לא כי הוא אוהב אותה, אלא כי הוא לא יכול לשלוט בזה שהיא עוזבת. ועבור הגבר הזה ואולי הוא נרקיסיסט ואני אומרת את זה בזהירות כי אני לא פסיכולוגית אבל אני רואה את זה אלפי פעמים , זו לא פרידה. זו בגידה. היא בוגדת בכך שהיא רוצה משהו שהוא לא החליט עליו, בכך שהיא מעיזה לחשוב שמגיע לה יותר. והמטרה שלו לא להשיג אותה בחזרה. המטרה שלו לשבור אותה. לגרום לה להבין שאי אפשר לעזוב אותו. שזה יהיה כל כך קשה, כל כך יקר, כל כך מתיש, שהיא תעדיף להישאר. או שלפחות תשלם על זה ותדע שאי אפשר פשוט לעזוב אותו

וזה לא תיאוריה. זה מה שקורה שוב ושוב. ויש לזה שם: אלימות משפטית. זה כשמישהו משתמש במערכת המשפט לא כדי להגיע לצדק אלא כדי להעניש, לרוקן, לשבור. תביעות שלא צריך אותן, הליכים שלא מובילים לשום מקום, גישורים שנמשכים חודשים ושנים

אז מה עושים? איך יוצאים מזה?

הדבר הראשון זה להבין שזה לא ייגמר בטוב. זה לא ייגמר הוגן. את לא תשכנעי אותו להיות בן אדם. את לא תמצאי את המילים הנכונות שיגרמו לו לראות את הכאב שלך ולהפסיק , כי הוא רואה את הכאב שלך, זו המטרה. אז את צריכה לעזוב את המלחמה. לא לוותר על מה שמגיע לך, אבל להפסיק לחכות שזה יהיה הוגן, להפסיק לנסות לשכנע אותו, להפסיק לענות על כל הודעה

הדבר השני זה לקחת עורכת דין טובה. לא עורכת דין שרוצה להתפשר על הכל, אלא עורכת דין שמבינה מול מה את עומדת, שמכירה את הדפוס הזה, שיודעת שצריך להיות ברור ונחוש ולא להיכנס לכל המשחקים שלו

והדבר השלישי: את צריכה לשמור על עצמך. לא פיזית בלבד, נפשית. כי המלחמה הזו היא בראש שלך. בלילות שאת לא ישנה, בימים שאת מרגישה שאת לא יכולה יותר. ואת צריכה אנשים סביבך שיאמרו לך את האמת , לא “למה את לא מתפשרת,” אלא “את לא משוגעת. את רואה נכון. והדבר שהוא עושה לך זה לא אהבה. זה שליטה”

ואת צריכה להיות מוכנה לכך שזה יקח זמן. יותר זמן ממה שחשבת, יותר כסף ממה שתכננת, יותר אנרגיה ממה שדמיינת. אבל זה נגמר. תמיד זה נגמר. יום אחד המשפט מסתיים, הפסק דין ניתן, ואת חופשייה. לא עם כל מה שרצית, אבל חופשייה

ואני רוצה לספר לכן משהו. כל אישה שעברה את זה ויושבת איתי בסוף אומרת לי את אותו דבר: “הלוואי שהייתי עושה את זה קודם.” כי אף אישה לא התחרטה על כך שעזבה גבר כזה. הן מתחרטות רק על כך שנשארו כל כך הרבה זמן”

קצת עלי

ילידת שנת 1974, נשואה ואם לשלושה. לאחר סיום התיכון במגמת דרמה התגייסה לצה"ל וביצעה שרות צבאי משמעותי כר"לשית של קצין בכיר בחיל אוויר. עם תום השרות הצבאי למדה לתואר פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל-אביב אך החליטה לשנות ייעוד וסיימה את לימודיה לתואר L.L.B. במשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה בסוף שנת 1999. הצטרפה כחברה בלשכת עורכי הדין בשנת 2000. איימי החלה לעסוק בתחום דיני המשפחה מיד עם הסמכתה, ומאז ועד היום מנהלת את המשרד הפרטי שבבעלותה.

רוצה לקבל כלי שיעזור לך להתמודד עם משברים?

הכניסי את המייל ואשלח לך הקלטה של הרצאת הדגל שלי "סערות לא נמשכות לנצח"