28 שנה נשואה לגבר שלא חוגג יום אהבה והנה מה שזה לימד אותי
בעוד כמה ימים זה יום האהבה. ואני יודעת שיהיו פוסטים על פרחים, על מסעדות, על מתנות, על אכזבות. יהיו נשים שיכתבו “הוא שוב שכח” ונשים שיכתבו “הוא הפתיע אותי” ונשים שיכתבו “אצלנו כל יום הוא יום אהבה אז לא צריכים את היום הזה.”
ואני? אני כבר 28 שנים נשואה לגבר שבאמת, באמת, באמת, בא מכוכב ללא טקסים.
לא כתירוץ, לא כהתחמקות. לא בגלל שהוא לא אוהב אותי. אלא כי זה פשוט לא בDNA שלו.
ואתן יודעות מה? זה לקח לי שנים להבין את זה, שנים לקבל את זה. ושנים להפסיק לחכות שהוא ישתנה.
אבל היום, אחרי 28 שנים, אני יכולה להגיד משהו שאולי ישמע מוזר
אני מעדיפה את זה ככה.
איך הכל התחיל
כשהתחלנו את הזוגיות שלנו, אילן אמר לי משהו שנשמע אז כמו התחמקות קלאסית: “איימי, אני לא צריך יום מסוים כדי להגיד לך שאני אוהב אותך. אצלי כל יום הוא יום אהבה.”
ואני, כמו כל אישה שגדלה על סרטים רומנטיים וחלומות על זרי פרחים (שאני בכלל שונאת) וטיסות בהפתעה, חשבתי: “כן כן, שמעתי את זה. אתה פשוט לא רוצה לעשות מאמץ.”
אז חיכיתי ליום האהבה הראשון שלנו. הכנתי את עצמי להפתעה. ציפיתי לפרחים, למסעדה, למשהו.
ולא היה כלום.
“למה את צריכה יום מסוים?” הוא שאל, באמת לא מבין. “אני אוהב אותך כל יום.”
חשבתי שאולי זו שנה ראשונה, אולי הוא עדיין לא מכיר אותי, אולי בשנה הבאה.
אבל גם בשנה השנייה לא היה כלום. וגם בשלישית. וגם בעשירית.
ובכל פעם אותו משפט: “למה את צריכה תאריך בלוח כדי לדעת שאני אוהב אותך?”
ובכל פעם אותה תחושה , של אכזבה קטנה, שהפכה לתסכול.
מה הילדים למדו
והילדים שלנו? הם גדלו על זה. הם למדו את זה כמו שלומדים שפת אם.
כשהגננת שלהם בגן היו אומרות להכין ברכות אהבה ליום האהבה, הם היו אומרים בביטחון: “אצלנו כל יום הוא יום אהבה. אנחנו לא צריכים יום מיוחד.”
הם מדקלמים את זה בדיוק כמו אבא שלהם. בדיוק באותה נימה. בדיוק באותו ביטחון.
אבל את יודעות מה מצחיק?
שהבנים שלי לא מפספסים לרכוש מתנות ברכות ופרחים ביום האהבה.
וכשהבת שלי, בת ה-25, מקבלת פרחים מהחבר שלה ביום אהבה, ונוסעת לסופ”ש ביערות הכרמל כדי לחגוג היא נהנית. היא מצלמת. היא מעלה לסטורי.
מה שאומר שהם יודעים בדיוק מה החברה מצפה מהם למרות מה שראו בבית וזה מקסים בעיני, הם בחרו כן לחגוג את היום הזה.
מה באמת שונה אצלינו:
אז מה השתנה אצלי? איך הגעתי לנקודה שבה אני יכולה להגיד “אני מעדיפה את זה ככה”?
זה לא קרה בבת אחת. זה לא היה רגע של הארה.
זה היה תהליך איטי של הבנה.
הבנתי שאילן לא שיקר לי. הוא באמת לא הבין למה צריך יום מסוים. הוא באמת לא הבין למה פרחים ביום אהבה שונים מפרחים ביום רביעי רגיל. (שגם אותם הוא לא קנה, אבל זה סיפור אחר).
הבנתי שהוא לא הגבר היחיד ככה. שיש גברים שפשוט לא חושבים באופן הזה. שזה לא ב DNA שלהם. שהם לא רעים, לא אדישים, לא “לא אוהבים” ,הם פשוט לא טיפוס של טקסים הם קצת אחרים או כמו שאילן אומר “קצת חייזריים”.
והבנתי שאני צריכה לבחור.
האם אני רוצה לבלות את החיים שלי בכעס על מה שהוא לא? או שאני רוצה להעריך את מה שהוא כן?
מהי אהבה באמת?
בסוף, אהבה לא נמדדת בטקסים.
אהבה לא נמדדת בפרחים שמגיעים ביום הארבעה עשר בפברואר.
אהבה לא נמדדת בארוחה במסעדה יקרה פעם בשנה.
אהבה נמדדת בדברים הקטנים שקורים כשאף אחד לא מצלם. כשאין תאריך בלוח שאומר לך “עכשיו תראה אהבה.”
אהבה נמדדת בזה שהוא מקשיב לי כשאני צריכה לדבר, גם אם זה בשתיים בלילה ויש לו מצגת חשובה מחר.
בזה שהוא תומך בי כשאני מתלבטת, גם אם הוא לא מסכים עם ההחלטה שלי.
בזה שהוא רואה אותי , לא את הגרסה שאני מציגה בחוץ, אלא את האישה האמיתית, עם כל החולשות והפחדים והשברים , החרדות, הדמעות, ואוהב אותי בדיוק בגלל זה.
בזה שכשאני נופלת, הוא לא שואל למה נפלתי. הוא פשוט עוזר לי לקום.
בזה שכשאני מצליחה, הוא לא מקנא. הוא גאה.
בזה שאחרי 28 שנים, הוא עדיין מסתכל עליי כאילו אני הדבר הכי מעניין בחדר.
זה לא בא עטוף בעטיפת מתנה. זה לא מגיע עם סרט אדום. זה לא קורה פעם בשנה בתאריך מסוים.
זה קורה כל יום.
האיזון שמצאנו
ואתן יודעות מה עוד?
הוא מקבל אותי גם עם “הטקסים” שלי.
כי אני כן טיפוס של טקסים. אני אוהבת לחגוג ימי הולדת, אני אוהבת לעשות ארוחות מיוחדות, ימי שישי עם מיליון מנות גורמה, נסיעות ספונטניות לחו”ל מסע שופינג מפנק אחרי חודשים עמוסים אני אוהבת לתכנן הפתעות. זה ה-DNA שלי.
ואני לא ויתרתי על זה. לא השתניתי. לא הפכתי לחייזרית כמוהו.
אני עדיין זו שמכינה ארוחות גדולות לחגים. עדיין זו שמארגנת ימי הולדת לילדים. עדיין זו שזוכרת תאריכים של כולם וחוגגת אותם.
והוא? הוא לא אומר לי “למה את צריכה את זה?” הוא לא מקטין אותי. הוא לא גורם לי להרגיש שאני מוגזמת.
ואני מוגזמת תאמינו לי. הוא פשוט איתי
אפילו אם הוא לא לגמרי מבין.
כי זה מה שאני צריכה. וזה מספיק לו.
הוא מקבל אותי כמו שאני מקבלת אותו.
מה זה באמת לימד אותי
וזה, בעצם, הסוד של זוגיות טובה.
לא לדרוש מהשני להיות משהו שהוא לא.
לא לנסות לשנות אותו כדי שיתאים לתדמית שהייתה לך בראש.
לא לחכות שהוא יתעורר יום אחד ויהפוך להיות מישהו אחר.
אלא לראות מי הוא באמת. עם כל החסרונות והמגבלות והדברים שהוא פשוט לא יודע לעשות.
ולבחור לאהוב אותו בדיוק ככה.
כי זו האלטרנטיבה היחידה האמיתית.
או שאת אוהבת אותו כמו שהוא, או שאת תבלי את החיים שלך בכעס על מה שהוא לא.
ואני בחרתי באהבה.
אז כן, בעוד כמה ימים זה יום האהבה.
ולא, אני כנראה לא אקבל פרחים. ולא נלך למסעדה מיוחדת. ולא תהיה הפתעה.
ואתן יודעות מה ? זה בסדר גמור.
ואם יש לי משהו להגיד לנשים שקוראות את זה עכשיו, זה פשוט:
יש גברים שיביאו לך פרחים ביום אהבה ולא יראו אותך באמת.
ויש גברים שלא יביאו לך פרחים אף פעם, אבל יראו אותך בדיוק כמו שאת.
ואת צריכה להחליט מה יותר חשוב לך.
כי אהבה אמיתית, זו שבאמת מחזיקה אותך בימים הקשים, זו שבאמת מאפשרת לך להיות מי שאת, זו שבאמת נשארת כשהכל נעשה קשה ,לא תלויה בתאריך בלוח ולא בטקס.
היא שם כל יום.
גם בימים שאין בהם פרחים.
גם בימים שאין בהם ארוחה מיוחדת.
גם בימים שאין בהם הפתעות.
היא פשוט שם. כל יום.
אז שיהיה לכן יום אהבה מקסים.
עם פרחים או בלי.
עם מסעדה או בלי.
עם חייזרים מכוכב ללא טקסים או עם גברים רומנטיים שמביאים שוקולדים.
אבל בעיקר – עם אהבה אמיתית.
זו שלא צריכה תאריך כדי להתקיים.
