מי דמיין שמתן בלו, ספורטאי מגיל אפס, כוכב נינג’ה ישראל שהגוף החזק המהיר והמפואר שלו היה כרטיס הביקור שלו, יכול להתמוטט. מתן לא האמין. וגם לא אף אחד שמכיר אותו. כמה מתעתע זה הרגע הזה שהגוף החסון החטוב והמוכשר שלך, בכושר שיא, קורס פתאום בגלל איבר פנימי, שמי בכלל חושב לבדוק אותו כשאתה בסך הכל בן 34. הרגע הוכתרת כמלך תוכנית ספורט אקסטרים, ואתה בשיא נוסף של חייך, מתחתן עם בחירת ליבך בפני כל עם ישראל והמצלמות של גיא פינס.
ההפתעה הופכת עוצמתית אפילו יותר כשזה קורה במהלך אימון שגרתי בחדר כושר של בית מלון בירח הדבש שלך בניו יורק.
24 דקות שלמות לא הגיע חמצן למוחו של מתן בלו. אף אחד לא שורד אירוע כזה. בסרט “חי פעמיים” שעשה גלעד שלמור, בו תיעד את תהליך השיקום הארוך של מתן, החל מבית החולים בניו יורק ועד שחרורו ממחלקת השיקום בתל השומר, מסופר כי בבדיקת ההדמיה נראה מוח מחוק. הוא לא ידבר, לא ילך, לא יזכור, אמרו הרופאים בפסקנות. ההצעה הראשונית הייתה לנתק אותו מהמכשירים.
אבל מתן הוא לוחם
מי היה מתן לפני שהכל קרה?
לא רק ספורטאי. אדם שבנה את עצמו מהגוף החוצה. כל חייו היו שיא אחד ארוך, נינג’ה ישראל, גימנסטיקה מכשירים, סטודיו שהוא הקים ביפו ממש מהתחלה, שיטת אימון שהמציא בעצמו, הכושר, הגמישות, היכולת לעשות דברים בגוף שרוב האנשים לא מאמינים שאפשרי. הגוף היה הכלי, הבמה, הזהות, הפרנסה, הגאווה. ואז, בשניה אחת בלי שום אזהרה, הגוף בגד בו
מי שצמח מתוך התרדמת לא היה אותו מתן. לא יכול להיות. כשחמצן לא מגיע למוח 24 דקות, המוח שמצולם אחר כך נראה אחרת. אבל מתן לאט לאט, לאט מאוד, חזר. לא לאותו מקום. למקום אחר. מי שהבטיחו את סופו, התעורר, מדבר, הולך, אפילו עושה מתח. מתן עיוור עיוורון קורטיקלי שזה אומר שהעיניים רואות אבל המוח מתקשה לעבד את התמונה. זה לא אותו מתן ביכולות. אבל רואים היטב בסרט שהאישיות עוד שם “אני חיובי, הוא אומר. נחוש מתמיד ואופטימי.
ואז הגיעה ההפתעה השנייה
ניצן עדי,
שמונה שנות אהבה, ירח דבש שהפך לסיוט, האישה שעמדה ליד המיטה ודחפה את הצוות כשכולם כבר היו עייפים מלדחוף, עזבה. מתן אמר שהוא שחרר אותה. אמר שראה שקשה לה, שבחר בשבילה. כי כזה הוא מתן. הוא רק הוסיף שהוא לא היה פועל ככה. ניצן אמרה שהיא רוצה לחיות. לנשום. שזה מתן אחר ממי שהכירה. שהיא רוצה להשתקם. שניהם אמרו אמת
וישראל כולה קמה לשפוט.
אני לא מופתעת, 25 שנה שאני עורכת דין לדיני משפחה. ישבתי מול המצב הזה יותר פעמים ממה שאתם חושבים. בן זוג שחלה,בן זוג שנשאר,בן זוג שלא יכול יותר ועוזב. והשיפוטיות שמגיעה מבחוץ תמיד, תמיד, מדויקת בדיוק ביחס למרחק של השופט מהסיפור. כשאתה יושב על הספה ורואה את זה בטלוויזיה, קל לדעת מה היית עושה. כשאתה זה שמחזיק יד בבית החולים ברבע לארבע בבוקר למישהו שאת לא יודעת איך יקום, הוודאות נעלמת
הסיפור של יעל
יעל הגיעה אלי לפני כמה שנים. “אני חולת טרשת נפוצה ואני רוצה להתגרש”, היא אמרה בנחישות. מסתבר שהבעל ידע לפני הנישואין. נכנס לנישואין בעיניים פקוחות, בהסכמה מלאה, אהבה שהייתה אמיתית. אבל כשהמחלה החריפה, היא הפכה פחות ופחות מסוגלת היא כבר הרגישה עול, היא גם ידעה שהוא מקבל בחוץ את מה שהיא לא יכולה לתת לו. והיא חיה עם זה תקופה ואז החליטה. אני לא צריכה שיישאר מרחמים. אני מעדיפה לבד. ועשתה מה שמתן עשה. שחררה אותו, אמרה לו לך. שילם כל מה שביקשו ממנו ויותר, מתוך יסורי מצפון או תחושת אחריות או שניהם.
מה שהיא אמרה לי אחרי שחתמנו על הסכם הגירושין נחרת אצלי. “לא יודעת מי כאן היה חזק יותר. הוא שהלך או אני שנתתי לו ללכת”.
לא ידעתי מה לענות לה. עדיין לא
כי זאת השאלה האמיתית שאנחנו מתחמקים ממנה כשאנחנו שופטים. לא האם מותר לעזוב אדם חולה, אלא מה זה בכלל להישאר. האם להישאר בגוף כשהנשמה כבר עזבה זו נאמנות? האם ניצן הייתה עושה למתן טובה אם הייתה לצדו כשהיא מתה בפנים? אני לא יודעת. היא לא יודעת. מתן, שבחר לשחרר אותה, אולי יודע משהו שאנחנו לא
ומה שהופך את מתן לגיבור פעם שנייה הוא לא השרידות הרפואית. אלא זה שהוא בחר לא להאשים. שחרר מתוך אהבה. עם הכאב. ומי שמצליח לעשות את זה, ביחד עם כל מה שעבר עליו, הוא לא רק לוחם. הוא סוג של אדם שנדיר להיתקל בו
וכל מה שהרגשתי בלב זה שהוא ראוי לאהבה. לזוגיות. למשהי שתכיר אותו ככה ותאהב אותו כמו שהוא ויש כל כך הרבה מה לאהוב. וזה ברור לי שזה יקרה.
משפט נוסף שאין מנוס ממנו הוא ההבדל הברור בהחלטה הזו. כשאין ילדים,
ההחלטה לעזוב שייכת לשני בני הזוג הבוגרים שעומדים בה. כשיש ילדים, הסיפור אחר לגמרי. הילדים לא בחרו. לא יכולים לצאת. ואת הצלקת שפרידה משאירה בהם, אף הסכם גירושין לא מנקה לגמרי. גם אז לא תמיד ניתן לשפוט, אבל המשקל כבד יותר. האחריות גדלה. ומי שנמצא שם, באותה נקודה, עם ילדים ובן זוג חולה ועצמו מתרסק, ראוי לליווי ולתמיכה, לא לשיפוט מחמיר דרך הרשתות החברתיות שהדבר האחרון שזה יעשה זה טוב לילדים.
ועכשיו לדבר שאני לא יכולה לסיים בלעדיו
כוחה של משפחה
מתן חזר. כנגד כל הסיכויים, כנגד כל מה שנכתב בבדיקת ההדמיה, כנגד כל מה שהרופאים ידעו לאמר. מה גרם לזה? לא רק הרפואה. הרפואה אמרה שיש מוח מחוק. מה שהחזיר את מתן מהמקום שאין ממנו חזרה, הייתה משפחה שסירבה להאמין
משפחה שהאמינה בעצמה, בערכים שלה, בחינוך שלה במתן שגידלה. האהבה החום, הנשיקות החיבוקים המגע הבלתי מתפשר שהעניקו למתן לא רק ההורים שלו גם האחים שלו, שגם לקחו את העסק שלו ועזבו כל דבר אחר כדי שיהיה לו בשביל מה להתעורר. הם נתנו לו את הסיכוי האמיתי להתעורר. ובשבילם הוא התעורר.
ביום המשפחה שחל אתמול, ואחרי שכתבתי מילים קשות על משפחות לא מתפקדות. חייבים להסתכל על כוחה של משפחה מתפקדת אוהבת חמה ומאוחדת. כן אין ספק שזו השאיפה
מתן בלו קיבל שתי מכות שמשביתות אנשים.
גופו קרס ואשתו עזבה. והוא לא התמוטט בפעם השנייה יותר ממה שהתמוטט בפעם הראשונה. כי כשיש לך משפחה שמסרבת לוותר עליך, אתה לומד לסרב לוותר על עצמך.
זה המורשת האמיתית של סיפורו לא רק הגוף שחזר, לא האישה שעזבה, אלא האדם שנותר מי שהוא חונך וגדל להיות. ערכי נחוש וחיובי. ויש לי תחושה חזקה שהחיים עוד יפתיעו את מתן בלו. הפעם בטוב
