הבית שתמרה חשבה שיישאר לנצח

תמרה בת ארבעים וארבע, בחודש הבא היא תחגוג ארבעים וחמש. היא לא חלמה שתתגרש החלומות שלה תמיד היו פשוטים מאוד וברורים מאוד בית קרקע עבודה יציבה חצר עם כלב ילדים לפחות ארבעה

היא סיפרה לי את זה כמעט בהתנצלות, כאילו מדובר בחלום קטן מדי לעולם גדול.

והיא הגשימה

לה ולירון יש ארבעה ילדים, ההתחלה הייתה טובה אפילו מבטיחה, היו שנים יפות נסיעות חוויות משותפות, צחוקים, הם אפילו עשו רילוקיישן לשנתיים וחזרו. הם צלחו בניית בית בזמן שכולם סיפרו להם שזה השלב שבו זוגות מתפרקים אצלם דווקא לא.

אבל לפני שש שנים בערך סביב יום ההולדת הארבעים של ירון משהו השתנה.

בהתחלה זה היה כמעט בלתי מורגש הערות קטנות חוסר שביעות רצון תחושה כללית שמשהו לא מספיק טוב, לא רק היא הכל.

העבודה, הפקקים, האוכל, השכנים, הממשלה, מזג האוויר, חם מדי, קר מדי, לא טעים, לא מספיק

אנרגיה של מירמור התחילה לחלחל לתוך הבית שלהם, לא בצעקות גדולות אלא בטפטוף איטי כמו רעל שנכנס למים בלי שמבחינים בו.

תמרה ניסתה להבין, לתת לו מרחב כשנראה שהוא עמוס, להתקרב כשנראה שהוא מתרחק, היא בדקה את עצמה שוב ושוב האם היא מפרגנת מספיק, האם היא תובענית מדי, האם היא מגיבה נכון, האם היא מגזימה?

תמיד אותה שאלה חזרה אליה, אולי אני מגזימה?

גזלייטינג

כך נראה היום של תמרה

תמרה קמה לפני כולם, מכינה ארוחת בוקר לארבעה, ילדים מסיעה שלושה לבית ספר ואחד לגן. חוזרת הביתה ועובדת מהבית. בצהריים שוב יציאה, לקחת להחזיר, חוגים, חברים שיעורי בית מקלחות ארוחת ערב.

בשבע בערב ירון נכנס הביתה זועף ושואל למה הסלון לא מסודר

היא מסבירה

הוא לא מגיב

הוא אוכל. “זה לא טעים, חבל שאת לא יודעת לבשל” לוקח את הטלפון ונכנס לחדר

בלילה כשהבית כבר שקט והילדים ישנים היא ניגשת אליו היא רוצה שתי דקות של קרבה רגע קטן שבו הם שוב רק הם

הוא מסתובב עם הגב

בבוקר למחרת הוא ממורמר, היא שואלת “מה קרה?” הוא אומר, “כלום”. היא מנסה להבין הוא עונה לה שהיא יודעת בדיוק מה קרה.

היא לא יודעת

היא מנסה לנחש מציעה התנצלות על דברים שלא עשתה הוא אומר בסדר אבל לא באמת נרגע

זה לא באמת בסדר

לאט לאט תמרה החלה לפקפק בעצמה, במה שהיא רואה, במה שהיא מרגישה במה שהיא יודעת

תמרה לא ידעה שיש לזה שם

הילד שראה את מה שהמבוגרים לא אמרו

הבן הצעיר שלהם נועם התחיל להתפרץ בגן

בהתחלה פעם אחת, אחר כך שוב. הגננת ביקשה פגישה, אחר כך המליצה על אבחון

הם הגיעו לפסיכולוגית ילדים וישבו מולה בחדר קטן, עם שטיח צבעוני וציורים על הקירות הפסיכולוגית שאלה על נועם על הבית על האווירה.

ואז אמרה משפט שתמרה לא הצליחה לשכוח

“ילדים הם מראות הם קולטים את מה שקורה בבית אבל לא יודעים לעבד את זה אז הם מוציאים את זה דרך הגוף דרך ההתנהגות”

בדרך הביתה ירון אמר שהפסיכולוגית מגזימה שנועם בסדר שילדים מתפרצים שזה עניין של גיל

תמרה לא אמרה כלום

רק כאבה לה הבטן

למחרת היא חזרה לפסיכולוגית לבד. היא סיפרה על השנים האחרונות על תחושת המירמור בבית, על הנוכחות הנפקדת שלו, על כך שהוא אף פעם לא מרוצה ממנה לא מאיך שהיא נראית לא ממה שהיא לובשת, לא מהדרך שבה היא מנהלת את הבית. ואם היא קונה משהו לעצמה אז הוא גם לא מרוצה שהיא מוציאה כסף

היא סיפרה שהוא מסביר לה שוב ושוב שההתנהגות שלה היא הסיבה לכך שהוא ממורמר שהיא אחראית לאווירה בבית

הפסיכולוגית הקשיבה שתקה ואז אמרה לה שלוש מילים

“את לא אשמה” תמרה בכתה

כמה חודשים אחר כך תמרה ישבה מולי במשרד

גירושין רעילים

תמרה הגיעה אליי עם רצון פשוט. היא רצתה להתגרש בצורה מכובדת בלי מלחמות בלי דרמות. היא אמרה שהם שני אנשים בוגרים ויש להם ילדים ולכן צריך למצוא דרך לעשות את זה נכון

הרבה אנשים מגיעים אליי עם אותה תקווה

אבל יש משהו שחשוב להבין

כשמערכת יחסים הייתה רעילה במשך שנים, הגירושין שנולדים ממנה לא מתחילים מדף נקי הם ממשיכים את אותה דינמיקה בדיוק

מי שחי שנים בתוך הכחשות ימשיך להכחיש גם בהליך

מי שהפך כל ויכוח קטן בבית למאבק של כוח יכול להפוך גם כל סעיף קטן בהסכם למלחמה

מי שידע לגרום לבן הזוג שלו לפקפק בעצמו בתוך מערכת היחסים, יכול לנסות לעשות את אותו הדבר גם בתוך הליך משפטי

ולפעמים זה נראה אחרת ממה שאנשים מדמיינים

לא בהכרח צעקות במסדרון בית המשפט

לפעמים זה נראה כמו בקשות אינסופיות שמוגשות לבית המשפט על דברים קטנים, עיכובים בלתי נגמרים במתן מסמכים, לפעמים זו סחבת סביב הילדים, סירוב לטיפול, לפעמים זו התעקשות על פרטים שוליים רק כדי לשמור על שליטה

לפעמים זו פשוט המשכיות של אותה תחושה מוכרת

רק שהפעם הזירה היא משפטית

כאן נכנס גם מושג שאני מדברת עליו כבר שנים אלימות משפטית. שימוש בהליך המשפטי עצמו ככלי שליטה, ככלי לחץ ככלי שממשיך את המאבק במקום לסיים אותו

מה עושים כשמבינים את זה?

אני אומרת ללקוחות שלי משפט אחד שחשוב לזכור

גירושין לא משנים אנשים הם חושפים אותם. אם הוא היה אחר כנראה לא היית מתגרשת

ולכן הדבר הראשון שצריך לעשות במצב כזה הוא להפסיק לצפות שהצד השני יהפוך פתאום לשותף הגיוני לתהליך

האסטרטגיה הנכונה בגירושין כאלה לא מתחילה בתקווה שהוא יבין, היא מתחילה בהבנה מפוכחת של הדינמיקה

להפסיק לנהל את התהליך מתוך צורך לרצות.

להפסיק להתנצל על עצם הרצון לסיים את הסיפור.

ובעיקר להבין משהו עמוק יותר,

מי שחי שנים בתחושה שהוא צריך ללכת על ביצים, לא צריך להמשיך ללכת כך גם בדרך החוצה.

לפעמים הדרך היחידה לצאת ממערכת יחסים רעילה, היא לא רק להיפרד ממנה אלא גם לשנות את הדרך שבה מנהלים את הפרידה

וזה כבר סיפור אחר לגמרי

קצת עלי

ילידת שנת 1974, נשואה ואם לשלושה. לאחר סיום התיכון במגמת דרמה התגייסה לצה"ל וביצעה שרות צבאי משמעותי כר"לשית של קצין בכיר בחיל אוויר. עם תום השרות הצבאי למדה לתואר פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל-אביב אך החליטה לשנות ייעוד וסיימה את לימודיה לתואר L.L.B. במשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה בסוף שנת 1999. הצטרפה כחברה בלשכת עורכי הדין בשנת 2000. איימי החלה לעסוק בתחום דיני המשפחה מיד עם הסמכתה, ומאז ועד היום מנהלת את המשרד הפרטי שבבעלותה.

רוצה לקבל כלי שיעזור לך להתמודד עם משברים?

הכניסי את המייל ואשלח לך הקלטה של הרצאת הדגל שלי "סערות לא נמשכות לנצח"