אוכלת לחמנייה בארבע בבוקר
ומנהלת עם עצמי דיון, אם זה רעב או חרדה
במקביל יש אנשים שמנהלים דיונים אם לתקוף באיראן או בלבנון
כל אחד והמלחמות שלו
אני סומכת על מי שמקבל את ההחלטות הגדולות
באמת
פשוט כי לי יש דילמות אחרות לנהל
והן לוקחות לי את כל האנרגיה
אפילו אם לכתוב את הטור הזה השבוע לא ידעתי אם יהיה לי כח
ואם כן אז מה? סיפורים מהמשרד? את מי זה מעניין כשנופלים לו טילים על הראש
אז אולי התפתחות עצמית? מסתבר שכשעייפים הכל קשה גם לדאוג לעצמך
אז החלטתי פשוט לשתף אותכם בדילמות שלי
הדילמה הראשונה היא דילמת ארבע בבוקר, לאכול או לא לאכול
ההתרעה מעירה אותי כמו את כל עם ישראל. אני שוכבת במיטה ויודעת שתכף אצטרך לצאת מהמיטה. משום מה כשאני קמה פוגשת אותי בחילה.
ממ״ד
חזרה למיטה
אני שוכבת עם עיניים פתוחות ומנסה לחשב
אם אני נרדמת עכשיו, כמה שעות שינה נשארו לי עד שהחיים חוזרים לדרוש ממני לתפקד
ואז הבטן נכנסת לשיחה, עושה רעשים של רעב.
למה שאהיה רעבה השעה פאקינג 4 בבוקר?
טוב עברו כבר איזה 8 שעות מאז ארוחת ערב
הבטן אומרת שאני רעבה
אני אומרת לה “את לא רעבה”
הבטן אומרת אני כן רעבה
אני אומרת לה “את לא. וגם אם כן, רעב זה רגש ורגש זה גל
יעבור לך”
ופה מתחיל משא ומתן שלא היה מבייש פסגה מדינית
מצד אחד ארבע בבוקר זה לא זמן לאכול
מצד שני גם להתעורר מטילים לא היה בתוכניות
ובכל זאת זה קורה
ואם כבר קמתי ואם כבר הגוף דרוך ואם כבר אני חיה בתוך סרט פעולה
אז למה לא לתת לעצמי את מה שאני מרגישה שאני צריכה?
בדרך כלל זה לחמנייה מנחמת. ואני ממש מודה לעצמי שהצלחתי לא למרוח נוטלה
ונהיו לי עוד דילמות שלא חשבתי שאפגוש כבר בשלב זה בחיי
דילמת האימון
כבר 6 שנים שאין לי דילמות. אני מתאמנת בין 5 ל 6 פעמים בשבוע.
עכשיו כשיש שלוש אזעקות בלילה, אני גמורה. מפורקת מעייפות
אני קמה כמו סהרורית
מחפשת איפה להניח את עצמי בין קפה אחד לשני
ואז מתחיל וויכוח, עם עצמי כמובן
בעד אימון, ״זה בריא לך, זה יזרוק לך מלא אנדורפינים וישמח אותך. את תרגישי מעולה אחר כך. חוץ מזה אם את משכנעת אחרים להתאמן מה פתאום שלא תתאמני״
נגד, ״ נו באמת את עייפה ברמה שאפשר לשמוע את המוח שלך חורק. גוף עייף באימון זה מקור לפציעות. בכל מקרה תהי גרועה באימון כי אין לך כח. ומגיעה לך לנוח! כן גם לך שתמיד רצה ראשונה ועובדת בלי סוף. אז מה קרה לא תתאמני היום. מספיק עם הפרפקציוניזם הקיצוני הזה פשוט די״.
ואז מגיע המשפט הכי מסוכן בעולם
״מחר, מחר אני מתאמנת בטוח״
מחר מגיע עם אזעקה משלו
דילמת היקיצה הטבעית
אני אישה של שש וחצי בבוקר
קמה כמו השפן של אנרג׳ייזר. אף פעם לא הבנתי אנשים שקשה להם לקום בבוקר או שלוחצים שוב ושוב על השעון המעורר. מי בכלל צריך שעון. אני מחווטת
עכשיו אני מתעוררת ב 6:30 ושואלת בשביל מה
אין דיונים
אין פגישות מוקדמות
יש מציאות שלא מתיישבת עם שגרה
אז אולי לישון עד שמונה?
אולי תשע?
אולי פשוט להישאר במיטה ולהעמיד פנים שאני לא חלק מהסיפור הזה, לשים שמיכה על הראש ולחכות שיגמר.
״מה קורה לך איימי!״ אני צועקת על עצמי בראש. ״זה לא הזהות שלך. את לא מוותרת לעצמך ועל עצמך קומי מייד״.
אוף למה אני תמיד צודקת ברור שקמתי
ועוד מלא דילמת החדשות
האם אני צריכה גם אפליקציות התרעה בטלגרם? בכלל כמה אפליקציות מתריעות כדאי שיהיה לי? פיקוד העורף מספיק? לצאת לקפה עם חברה? יש שם ממ״ד? ומה אם תהיה אזעקה בדרך? ומה עם פסח? לנקות? יהיה בכלל ליל סדר? האורחים יגיעו? הטיסה תבוטל? אני אראה חו”ל בחודשים הקרובים? הדיונים יחזרו?
ואז מגיעה ההבנה הכי לא נוחה
אנחנו משקרות לעצמנו אם אנחנו חיות כאילו זה לא ייגמר
זה ייגמר, סערות לא נמשכות לנצח,
ברור שזה ייגמר
והקטע עם מלחמות, שהן נגמרות ביום אחד והחיים חוזרים ביום שאחרי
בלי הודעה מוקדמת , בלי תקופת הסתגלות בלי “קחי רגע להתארגן על עצמך”
פתאום יש דיונים, בתי משפט בתי ספר גנים אבל גם
הבגדים שלך שהם לא הטרנינג שהסתובבת איתו,
וזה הרגע המלחיץ באמת
לא הטילים
המראה
הרגע הזה שאת עומדת מול הארון מודדת ג’ינס
והוא מסתכל עלייך בחזרה ואומר
“אהובה, זה לא אני, זו את”
הרגע הזה שאת עולה מדרגות מתנשפת כאילו טיפסת על האוורסט כי הלך לך הכושר
והגוף שלך עושה איתך שיחה שלא תכננת
הרגע הזה שאת קולטת
וזה לא רק המשקל זה התחושה שהתרחקת מעצמך קצת יותר ממה שהתכוונת
לא ביום אחד, לאט לאט, אזעקה אחרי אזעקה, עוד ויתור, עוד מגיע לי, עוד מחרכך
ולהחזיר את עצמך יההי יותר קשה מלהחזיק את עצמך
אז החלטתי משהו לא מושלם
אבל אמיתי
אני לא מחכה לסוף המלחמה
כדי לחזור לעצמי
אני מביאה את עצמי
גם לתוך המלחמה
כן לפעמים אני אוכלת בארבע בבוקר אבל לא כל לילה
כן אני מתאמנת 4 פעמים בשבוע ולא 6 ולפעים לא קרוספיט רק פילאטיס או הליכה
אבל לא נעלמת
כן אני ישנה יותר לפעמים, אבל לא מאבדת כיוון
וכן אני מתלוננת, שמגיע לי הכל
אבל אני לא נותנת ל”מגיע לי”
לנהל אותי
כי בסוף
אני אצטרך לפגוש את האישה הזאת
ואני רוצה לזהות אותה
לא מושלמת, אבל האשה שעבדתי קשה להיות. עם ההרגלים שעשו לי רק טוב עד עכשיו
אז אין טעם לבגוד בהם הם כבר הוכיחו את עצמם
אז בין מתוק לשליטה
בין לוותר לעצמך
לבין לא לאבד את עצמך
זה כל הסיפור עכשיו
לא להיות מושלמת
רק לא להגיע לסוף
ולשאול את עצמך
איך נעלמתי ככה
מתחת לרדאר
של החיים שלי
