ביום ה 17.8.23, לפני שלוש שנים בדיוק, הגשתי בקשה שנראתה כמעט שגרתית. אישור הסכם ממון בין בני זוג ידועים בציבור.
שניהם בשנות ה 40 לחייהם, שניהם בפרק ב, ושניהם, כמו הרבה מאוד זוגות שמגיעים אליי, כבר לא האמינו באגדות אלא בבחירות מודעות.
הם לא באו לדבר על אהבה. הם באו לדבר על אחריות.
“אנחנו רוצים לבנות זוגיות”, הוא אמר לי, “אבל גם להיות מוכנים אם היא תיגמר”.
אני זוכרת ששאלתי אותו, כמעט כבדרך אגב, אם הם חושבים להתחתן.
הוא חייך את החיוך הזה של אנשים שכבר ראו דבר או שניים בחיים ואמר
“אולי. נראה. אבל דבר אחד בטוח, אם נתחתן אני רוצה שההסכם הזה יישאר. אני לא רוצה להתחיל מחדש”.
זה נשמע כל כך הגיוני. כמעט מובן מאליו.
ב 14.9.23 הם התייצבו בבית המשפט יחד עם עו”ד צעירה ממשרדי. ביקשנו לאשר את ההסכם גם לפי חוק יחסי ממון וגם לפי חוק בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט אישר. מבחינתנו, הסיפור הסתיים.
אבל אז, רגע לפני שהם יצאו מהאולם, קראה להם השופטת ואמרה משפט אחד, קצר, כמעט אגבי
“אני רק אומרת, אם תתחתנו, תצטרכו לבוא ולאשר את ההסכם שוב”.
הלקוח התקשר אליי בזעם
“אז בשביל מה עשינו הסכם ממון? ואם היא לא תרצה לאשר אותו שוב אחרי החתונה?”
יש רגעים כאלה במקצוע הזה, רגעים שבהם את שומעת משפט אחד ומבינה שמשהו עמוק יותר לא מסתדר.
אין כאן היגיון. לא אינטואיטיבי, לא משפטי, לא זוגי.
זה היה סדק.
כי אם זה נכון, המשמעות היא שאלפי זוגות חתמו על הסכמים בלי לדעת אם הם באמת תקפים. אם הם באמת מגנים עליהם. אם הם באמת שווים משהו.
ואם הם התחתנו ולא חזרו לאשר שוב, ייתכן שכלום לא מגן עליהם.
וזה כבר לא עניין תיאורטי. זה פתח לכאוס. לתביעות. לסכסוכים.
וכל מה שהסכם ממון טוב נועד לעשות זה בדיוק ההפך, למנוע את כל זה.
כי כשאין ודאות, אין ביטחון.
וכשאין ביטחון, מתחיל הפחד.
כאן התחיל המסע.
לא מסע מתוכנן. לא מסע אסטרטגי. מסע שמתחיל בתחושת בטן אחת ברורה, שמשהו כאן לא יכול להישאר כמו שהוא.
זה היה מסע ארוך. שלוש שנים.
בקשות, ערעורים, עוד פסק דין שלא מקבל את מה שנראה לי כל כך בסיסי.
והיו רגעים שאפשר היה לעצור. הלקוח רצה לעצור. זה טבעי. זה מתיש, זה יקר, זה מתסכל.
אבל אני לא הצלחתי לשחרר.
כי בשלב מסוים זה כבר לא היה עליו. זה היה על עיקרון.
הסברתי לו שבשבילו זה אולי מטרד, אבל זה יעזור לכל כך הרבה אנשים.
הבטחתי לו שהוא יהיה חלק מהיסטוריה משפטית בדיני המשפחה בישראל.
דיברתי מדם ליבי. לא רק איתו. עם כל מי שהיה מוכן לשמוע.
על הזכות של אנשים להסדיר את החיים שלהם מראש, ולקבל על זה תוקף אמיתי.
הבטחתי. וקיימתי.
אתמול, במהלך זום שבו הרצאתי על שיווק בזמן מלחמה ללשכת עורכי הדין מחוז מרכז, באמצע ההרצאה הטלפון התחיל לרטוט. ואז שוב. ואז שוב.
משהו חריג. הרגשתי את זה. אבל לא עצרתי. המשכתי עד סוף השעה.
בסוף ההרצאה עלתה עו”ד רומי קנבל רומי קנבל ראשת המחוז.
היא חייכה, פירגנה, אמרה מילים חמות. אני חייכתי חזרה, שמחתי, אבל לא ממש הבנתי.
ואז היא עצרה ואמרה מול כולם
“איימי, מזל טוב. זכית בעליון”.
יש רגעים שאין דרך להתכונן אליהם.
עשרים וחמש שנה במקצוע, אלפי תיקים, מאות רגעים קשים, ועדיין, לרגע הזה לא הייתי מוכנה.
אני זוכרת את עצמי צורחת. פשוט צורחת משמחה.
והכול מצולם.
ופתאום, אחרי שלוש שנים של מאבק, הדמעות עלו. ולא הצלחתי לדבר.
רגע סוריאליסטי. דווקא מול חבריי למקצוע.
רגע שמזכיר לך למה לא מוותרים. למה הולכים עם עקרונות עד הסוף.
לא ישנתי כל הלילה.
לא רק בגלל ההתרעות מאיראן.
פשוט כי זה לא עוד ניצחון.
זה רגע שבו משהו הסתדר.
וכך קבע בית המשפט העליון, מפי השופטת דפנה ברק ארז
כאשר בני זוג ידועים בציבור עורכים הסכם שמציין במפורש שהוא יחול גם אם יינשאו, וההסכם אושר, אין צורך לאשר אותו מחדש.
במילים אחרות
אם בחרתם, אם הסכמתם, אם הבנתם, אם אישרתם, זה מספיק.
לא צריך להתחיל מחדש.
לא צריך לחזור לבית המשפט.
לא צריך להטיל ספק במה שכבר הוסדר.
וזו לא רק הלכה משפטית. זו אמירה.
אמירה על החיים עצמם.
כי החיים לא מתנהלים לפי לוחות זמנים מדויקים.
זוגות לא תמיד יודעים מתי יתחתנו, אם בכלל.
יש מלחמות. יש משברים. יש מציאות שמשתנה. חתונות נדחות.
ובתוך כל זה, אנשים צריכים דבר אחד בסיסי
ודאות.
ההלכה שונתה. וזה קרה
לא כי תכננתי. לא כי כיוונתי לשם.
אלא כי לא הסכמתי לעצור בדרך.
עם לקוח אחד אמיץ שהלך איתי את כל הדרך.
ועם עקשנות ונחישות שהדברים צריכים להשתנות.
וזה אולי הרגע הכי מקצועי שהיה לי עד היום.
אבל יותר מזה
זה רגע שבו המשפט התיישר קצת יותר עם החיים.
וזה, בסוף, מה שאנחנו אמורים לעשות.
עוד מילה אחת בסוף. שינויים גדולים צריכים צוות. והצוות שלי הן קבוצה של אלופות עולם חכמות משקיעניות, שחקניות נשמה.
תודה גדולה לאלונה Alona Sinaiולירון Liron Eisenthal Shpiglerשעבדו ללא לאות בתיק
ותודה לכל בנות המשרד שתמכו ליוו ושמחו איתי. אין עליכם בעולם
