קיבלתי טלפון מלקוחה פוטנציאלית לפני חודשיים.
ומאז אותו טלפון חוזר פעם בשבוע.
היא אשתו של מישהו מוכר ובכיר.
אז היא מפחדת.
ואז היא אוזרת אומץ, מתקשרת, מספרת לי עוד סיפור מהגיהנום שהיא חיה בו.
אני מקשיבה בסבלנות, ואומרת שצריך לטפל בעניין.
היא אומרת, אני יודעת, וסוגרת.
בשיחה הבאה היא קובעת פגישה. התעוררה עם אומץ היום, חשבתי לעצמי.
למחרת היא מבטלת.
ואז עוד שלוש פעמים כאלה.
בפעם הרביעית עצרתי. אמרתי לה שאדבר איתה רק בפגישה, שתתקשר למזכירה.
היא אמרה, בטח את צודקת, מיד אחרי החג.
הוא כבר עזב את הבית, וממשיך לשלוט מרחוק.
אבל היא עדיין מחכה לרגע הנכון.
וזה גרם לי לחשוב.
על חברה שלי שעובדת על רעיון לסטארט אפ כבר שנתיים.
הסברתי לה שוב ושוב שעדיף לצאת עם מוצר חצי גמור ולבדוק אותו בשוק, מאשר שישאר במגירה כי עוד רגע, עוד שניה, הוא יהיה מושלם.
היא מחכה שזה יהיה מושלם.
וזה הזכיר לי שאני מכירה את ההתנהגות הזו.
אנשים מחכים שזה יהיה מושלם.
ולכן הכל נשאר טיוטה.
העסק שהם מתכננים,
הזוגיות שהם לא מתחייבים אליה,
החיים שהם עוד לא באמת נכנסו אליהם.
זה לא שהם לא יודעים מה הם רוצים.
ברוב המקרים הם יודעים בדיוק.
הם פשוט מחכים לרגע שבו זה ירגיש נכון.
שלם. בטוח. מדויק.
רגע שבו לא יהיו ספקות.
רגע שבו הכל יסתדר.
רגע שבו הם ירגישו מוכנים.
והרגע הזה לא מגיע.
החיים לא מתחילים כשאנחנו מוכנים.
הם מתחילים כשאנחנו נולדים, ואז כשאנחנו מחליטים.
ובין ההמתנה הזאת לבין ההחלטה,
נולדת טיוטה.
בהתחלה זו טיוטה קטנה.
רעיון שלא יוצא לפועל, צעד שנדחה לשבוע הבא. אבל עם הזמן, הטיוטה מתרחבת.
היא הופכת לשגרה.
אדם קם בבוקר, הולך לעבודה, מנהל חיים, מתפקד, מצליח יותר או פחות,
אבל בפנים יש תחושה שזה עוד לא התחיל.
כי עוד לא סיימתי לתכנן, כי עוד לא בחרתי, כי עוד לא החלטתי.
כשאתה לא בוחר, אתה לא נכשל.
וכשאתה לא מחליט, אתה לא נכשל, כי אם זה קרה, זה לא באמת בגללך.
אין כישלון בלי בחירה.
וכשאין כישלון, אין שיעורים.
יש המתנה.
אני רואה את זה שוב ושוב.
אנשים שמחזיקים מערכות יחסים שלא באמת התחילו,
קריירות שלא באמת בחרו,
חלומות שהם עוד רגע יממשו.
עוד קצת.
עוד זמן.
כשזה יהיה מושלם.
כשהכל יעבוד לפי התוכנית.
כשתיגמר המלחמה.
כשאני ארזה.
כשאני ארגיש יותר טוב.
עוד כש..
.
וה”עוד כש” הזה הופך למבנה שלם של חיים.
ואז מגיע רגע אחד
רגע שבו אדם מבין שהוא לא תקוע כי הוא לא יודע מה נכון.
הוא תקוע כי הוא לא היה מוכן לשלם את המחיר של בחירה,את המחיר של החלטה.
את המחיר של התחלה, גם אם היא לא מושלמת.
כי בחירה אמיתית היא לא רק להגיד כן.
היא גם להגיד לא.
לא לכל האפשרויות האחרות.
לא לכל החיים שיכלו להיות.
לא לכל הגרסאות האחרות של עצמך.
וזה מפחיד.
אז נשארים בטיוטה.
שם הכל עדיין אפשרי.
שם שום דבר לא סופי.
שם אין טעות, כי אין החלטה.
אבל יש שם מחיר.
ואם חשבת שאין לזה מחיר, טעית.
יש שם את המחיר הכי כבד שהחיים יגישו לך.
הזמן.
יש מושג בעולם קבלת ההחלטות שאומר שאנחנו לא מפחדים לטעות,
אנחנו מפחדים להתחרט.
ולכן אנחנו דוחים.
אבל הדחייה עצמה היא כבר בחירה.
בחירה בחיים שלא נעים בהם, אבל גם לא כואבים מספיק כדי לזוז.
וזה המקום הכי מסוכן להיות בו
כי הוא מרגיש סביר.
ואנשים נשארים שנים בתוך סביר.
ואז, יום אחד, הם מסתכלים אחורה,
ולא שואלים למה זה לא הצליח?
הם שואלים שאלה אחרת.
למה לא בחרתי?
ואולי זו השאלה האמיתית.
לא מה אני רוצה להיות,
אלא מתי אני מוכנה להפסיק לחכות לגרסה מושלמת,
ולחיות את הגרסה האמיתית.
כי החיים לא מחכים לגרסה הסופית.
הם קורים כבר בטיוטה.
השאלה היא רק אם את מוכנה לחתום עליה.
