אני לא בדיכאון. אני פשוט עייפה
אני קמה בבוקר בזמן, עובדת, מנהלת דיונים, משאים ומתנים, שיחות ייעוץ, עובדים. עושה מנטורינג. מתאמנת כמעט כל יום. מעלה פוסטים וסטורי. עושה קניות, מבשלת, לפעמים אפילו גורמה. חושבת, כותבת, מתכננת, יוזמת.
לא מקפלת כביסה. יש גבול, זה הקו האדום שלי.
ומבחוץ, הכל נראה רגיל.
אבל מבפנים, משהו כבר מזמן עובד על אדים.
אני ישנה שבע שעות, שזה קודש הקודשים אצלי, וקמה עייפה כאילו עבדתי במשמרת לילה במפעל. יש ימים שבא לי לישון שבוע. ואז מתחיל הקול הפנימי הזה, המצטיין בביקורת.
מה יש לך?
את לא מתביישת?
יש נשים בגילך שמתעוררות בארבע בבוקר ולא נרדמות.
איזו זכות יש לך להיות עייפה?
ואז אני בודקת עם עצמי , אולי אני בדיכאון?
אבל לא.
אני שמחה על מה שיש,אני צוחקת, אני נהנית מאוכל, לפעמים יותר מדי. יש לי רעיונות. יש לי תוכניות. בא לי חיים, נסיעות חוויות, שמחות. אני לא בדיכאון.
אני פשוט עייפה.
ואני חושבת שהבנתי עוד משהו.
אני לא עייפה רק מעבודה.
אני עייפה מהמתנה.
מהשנים האחרונות שבהן כולנו חיים על מצב המתנה.
בהתחלה חיכינו שהקורונה תיגמר.
אחר כך חיכינו שהחיים יחזרו למסלול.
אחר כך חיכינו שהחטופים יחזרו.
אחר כך חיכינו שהמלחמה תיגמר.
ואז חיכינו שלא תתחיל עוד מלחמה.
ואז היא התחילה.
ועכשיו יש הפסקת אש, שזה רק שם מכובס להמתנה עם דופק גבוה.
אני כבר לא זוכרת איזה מנטור לימד אותי פעם שהמתנה היא מתנה
אז לא.
אי אפשר לחיות שנים במצב המתנה.
אפשר לשאת קושי, זה מחסן אבל
מה שקשה באמת לשאת הוא קושי בלי תאריך סיום.
אני אוהבת להבין דפוסים. לפרק אותם, לקרוא להם בשם, להחליט אם לשכפל או למגר. אם אתה רוצה עסק טוב, תזהה דפוסים. אם אתה רוצה חיים טובים, תזהה דפוסים.
אז ישבתי לחשוב על הדפוס הזה.
למה כל כך הרבה אנשים מתפקדים לגמרי, אבל מרגישים גמורים מבפנים?
וקראתי לזה בשם.
עייפות תפקודית
זו לא אבחנה רפואית. לא משהו שתקבלו עליו ימי מחלה. זה מצב חיים.
מצב שבו האדם ממשיך לתפקד, אבל משלם על התפקוד מחיר פנימי כבד.
הוא עושה את כל מה שצריך, קם, עובד, מביא, מגיב, מטפל, מתקתק.
אבל משהו בתוכו ממתין.
הוא רק מחזיק.
אני פוגשת יותר ויותר אנשים כאלה. נשים, גברים, עצמאים, שכירים, הורים, בעלי עסקים, אנשים מצליחים מאוד. הם לא בהכרח במשבר דרמטי. לא תמיד בחרדה חריפה. לא על סף התמוטטות.
הם פשוט מותשים עד העצם.
ואיך לא יהיו?
אנחנו חיים במדינה שעברה בשנים האחרונות יותר מדי.
קורונה, מלחמה, אזעקות, יוקר מחיה, חוסר ודאות. חדשות שלא נגמרות. מתח פוליטי. פחד קיומי. ילדים שצריכים אותנו, הורים שמזדקנים. זוגיות שדורשת תחזוקה, עסקים שנאבקים, גוף שמתבגר, נפש שסופגת.
ובתוך כל זה יש ציפייה אחת סמויה ואכזרית.
להמשיך כרגיל.
להיראות טוב כרגיל, לעבוד כרגיל, להרוויח כרגיל, להיות הורים כרגיל,להיות בני זוג כרגיל,להיות חזקים כרגיל.
אבל שום דבר לא כרגיל.
אז אנשים עשו את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב.
הם תפקדו.
והתפקוד הזה, שהוא לפעמים כוח מופלא, הפך אצל רבים למנגנון הישרדות.
יש הבדל גדול בין אדם חזק לבין אדם שמחזיק מעמד.
האדם החזק מחובר לעצמו. יש לו אנרגיה, בחירה, חיות.
האדם שמחזיק מעמד פשוט לא נופל.
והבעיה היא שהתרגלנו כל כך להעריץ תפקוד, שאנחנו כבר לא מזהים שחלק מהאנשים המתפקדים ביותר הם גם הפצועים ביותר.
יש אמא שמארגנת הכל, מסיעה, עובדת, מבשלת, מחייכת, אבל בוכה במקלחת כי זה המקום היחיד שבו אף אחד לא צריך ממנה משהו.
יש בעל עסק שמעלה פוסטים על הצלחה, סוגר עסקאות, נראה חד ומבריק, אבל לא ישן בלילה מרוב לחץ.
יש גבר שמתפקד בעבודה, במילואים, בבית, אבל יושב עוד עשר דקות באוטו לפני שהוא עולה הביתה, כי אין לו כוח לעוד צורך אחד נוסף אין לו כח להראות חזק.
זו עייפות תפקודית.
והבעיה הגדולה היא שלמצב הזה אין דרמה.
אין גבס, אין חום, אין בדיקת דם, אין צילום, אין סיפור יפה לספר.
יש רק משפטים כמו:
אני סתם עייפה.
אני בתקופה עמוסה.
יהיה בסדר אחרי החגים.
אני רק צריכה חופשה.
אני סתם הורמונלית.
אני רגישה מדי.
אבל לפעמים זו לא סתם עייפות.
זו הנפש שנשחקת מלשאת יותר מדי זמן יותר מדי דברים.
ואני אגיד משהו שאולי לא נעים לשמוע.
הרבה פעמים החזקים סובלים יותר.
כי הם רגילים להיות אלה שמסתדרים. אלה שמרימים. אלה שלא עושים עניין. אלה שאפשר לסמוך עליהם.
וכשאתה האדם הזה, קשה מאוד להודות שגם אתה כבר מותש.
אז במקום לומר את זה, אנשים ממשיכים לתפקד.
עד שהגוף מתחיל לדבר במקומם.
כאבי ראש, עצבנות,חוסר סבלנות, אכילה רגשית, קשיי שינה, ניתוק רגשי,ירידה בחשק, ציניות. חוסר ריכוז, רצון לברוח מכל דבר.
לפעמים הנפש לוחשת
ואם לא מקשיבים לה, הגוף מרים את הקול.
אז מה עושים?
קודם כל, מפסיקים להעריץ רק תפקוד.
תפקוד הוא לא תמיד בריאות. לפעמים הוא פשוט מנגנון.
אדם שקם בבוקר ועושה הכל, לא בהכרח בסדר. הוא אולי רק מיומן מאוד בלהסתיר מעצמו.
דבר שני, קוראים למצב בשם.
לא אני עצלן.
לא אני חלשה.
לא אני מפונקת.
אני עייפה תפקודית.
יש כוח עצום ברגע שבו אדם מפסיק להאשים את עצמו ומתחיל להבין את עצמו.
דבר שלישי, מפסיקים לחכות לקריסה.
לא חייבים להישבר כדי שמותר יהיה לעצור.
לא חייבים התקף חרדה כדי שמותר יהיה להוריד עומס.
לא חייבים אסון כדי להצדיק שינוי.
אפשר לבחור לטפל בעצמך לפני שהחיים יכריחו אותך.
ודבר אחרון, אולי החשוב ביותר.
לחזור לדברים שמחזירים חיים.
חברת אמת, שיחה טובה, תנועה. צחוק, גבולות. פחות חדשות, יותר שקט. אוכל שמיטיב, שינה. טיפול, קואצ’ינג, מנטורינג, זמן לבד בלי אשמה. זמן עם מי שמטעין ולא רק צורך.
אני כותבת את הטור הזה כי נדמה לי שהרבה מאוד אנשים מסתובבים עכשיו עם עייפות תפקודית ומרגישים שהם היחידים.
הם לא.
יש דור שלם שממשיך לתפקד אחרי שנים לא פשוטות, ומשלם על כך מחיר פנימי.
ואולי הצעד הראשון להחלמה הוא להבין שלא כל מי שנראה בסדר, באמת בסדר.
ולשאול לא איך ממשיכים ככה, אלא איך חוזרים לעצמנו.
אם זה נגע בכם תעבירו למשהו שאתם אוהבים
