השבוע הרגשתי שהמציאות איבדה את הנורמליות שלה. או אולי מדויק יותר לומר, שהנורמליות עצמה הפכה לחולנית.
לא בבת אחת. לא ברעש גדול. לא באיזה רגע דרמטי שבו הכול מתפרק. להפך. זה קרה בשקט, בהצטברות, בתוך השגרה. בין קפה ראשון לפקק של הבוקר, בין ישיבה להודעת ווטסאפ, בין כותרת אחת לאחרת. ואולי זה בדיוק מה שהפחיד אותי. לא רק מה שקרה, אלא איך הכול המשיך לקרות בתוך חיים שנראים רגילים, נורמליים.
מאז יום העצמאות נדמה שהשבוע הזה הביא איתו רצף אירועים שקשה להכיל. לא כי אנחנו לא רגילים לחדשות קשות, לצערי אנחנו רגילים מדי. אלא כי היה בהם משהו אחר. משהו שחשף אמת עמוקה יותר. משהו במרקם החיים עצמו נראה כאילו כבר הזדהם, כאילו הסיפור הזה שייך למדינות אחרות, לא לכאן, לא לתל אביב, לא לפתח תקווה, לא למקום שבו אנחנו מגדלים ילדים וחיים את החיים שלנו.
יום רביעי.
בערב יום העצמאות, 22.4, ברחוב העצמאות בפתח תקווה, נרצח ימנו בנימין זלקה, בן 21, מנהל משמרת בפיצרייה. קבוצת נערים הגיעה למקום וריססה ספריי שלג בתוך העסק. הוא ביקש מהם להפסיק. זה הכול. לא תקף, לא העליב, לא התלהם, לא ניסה לחנך אף אחד. ביקש גבול בסיסי. על פי החשד, הם חיכו לו בחוץ, תקפו אותו ודקרו אותו למוות. במדינה שחוגגת עצמאות, צעיר יוצא לעבודה ולא חוזר ממנה כי ביקש סדר. ובאותו לילה, כך דווח, היו בעיר עוד קטטות. הן פשוט לא נגמרו במוות ולכן לא נכנסו לכותרות. תחשבו על המשפט הזה רגע. יש אלימות שלא מדווחת רק כי במקרה אף אחד לא מת.
יום שישי.
24.4 בתל אביב, ברחוב ארלוזורוב, עשרות נערים התנפלו על שני נערים בני 14 ו 15. לא בשכונת פשע נידחת, לא בסרט, בלב העיר. ברחוב שבו גדלתי וצעדתי לבית הספר מדי יום. הם ניסו לשדוד מהם טלפונים וקורקינטים. כשהנערים התנגדו, הם נדקרו. אחד נפצע בינוני ופונה לאיכילוב, השני נפצע קל יותר. צריך לעצור על המשפט הזה כדי להבין את גודל הטירוף. עשרות ילדים מקיפים ילדים אחרים, דוקרים אותם בשביל טלפון וקורקינט. אני זוכרת את הפוש הזה תופס אותי בתור לעגלת קפה. זה מה שעשיתי כשהאירוע הזה נכנס לחיים שלי. עמדתי בתור לקפה. וזה היה כל כך לא קשור למציאות שלי, שחשבתי לעצמי שזה בטח מקרה חריג, אולי ילדים פגועים, אולי התקשורת מגזימה כהרגלה. לרגע עוד החזקתי בנורמליות הישנה.
יום שבת.
25.4 נעצרו ארבעה נערים בני 14 עד 16 בחשד לרצח דסטאו צקול, בן 19 מבאר שבע. לפי החשד, הם פיתו אותו לרדת מביתו בשעות הבוקר, ארבו לו ברחוב ודקרו אותו למוות. החשוד המרכזי, כך פורסם, בן 14 בלבד. מה זה הגיל הזה. גיל שבו אמורים להתווכח עם ההורים, להתאהב, לפחד ממבחן במתמטיקה. לא גיל שבו אתה הופך לחשוד מרכזי ברצח. וכשזה כבר לא מקרה אחד, משהו מתחיל לזוז בפנים. לא רק פחד, אלא הבנה שמשהו עמוק יותר השתבש.
יום ראשון.
26.4 נמצאו במושב אביאל אב בן 43 ובנו בן השש ללא רוח חיים. על פי החשד, האב ירה בבנו ולאחר מכן בעצמו, לאחר שתיאר מצוקה נפשית קשה. אני חושבת הרבה על הביטוי הזה, מצוקה נפשית. כמה קטן הוא נשמע מול אסון כל כך גדול. כמה פעמים אנשים קורסים מבפנים ואף אחד לא רואה. כמה פעמים אפשר היה לעצור רגע לפני. וכמה ילדים משלמים את המחיר של כאב של מבוגרים שלא קיבלו עזרה בזמן.
יום שני.
27.4 עשרה נערים, חברי כנופיה כך על פי הפרסומים, תקפו ילדה בת 12 בדרכה הביתה מבית הספר, לכאורה כנקמה על כך שאחיה התלונן במשטרה לאחר שנפגע בעבר מאותה כנופיה. הם משכו לה בשיער, היכו אותה וגנבו לה את הטלפון. ילדה בת 12. כנופיה. איפה זה קורה. בהארלם. לא. בתל אביב. באותו יום פורסם גם שמאור זרח, אב בן 34, רצח את בנו בן 52 הימים משום שחשד שאינו שלו. הוא חנק וטלטל אותו עד שאיבד הכרה. התינוק הובהל לבית החולים עם שברים, דימומים ונזק מוחי, ולאחר יומיים נקבע מותו. אין שפה שמצליחה להכיל דבר כזה. יש רק תחושת אימה מול חוסר הישע המוחלט של תינוק בעולם שאמור היה להגן עליו.
ובתוך כל זה, טרגדיה אחרת לגמרי. רעות כהן, בת 35 מרעננה, שהייתה בשבוע 28 להיריון עם תאומות, הובהלה במהלך השבוע לשני בתי חולים שונים, גם לשיבא וגם למאיר, ומשניהם שוחררה לביתה. לאחר מכן התמוטטה, הובהלה במצב אנוש ונפטרה. נעשה ניסיון להציל את התאומות בניתוח חירום, אך גם הן לא שרדו. שלוש נפשות אבדו ביממה אחת. אישה שחלמה לחזור הביתה עם שתי תינוקות, ומשפחה שקיבלה אבל שאין לו קצה.
זה השבוע שהיה כאן.
זה לא גל אירועים.
זה לא רצף מקרים חריגים.
זה לא עוד שבוע קשה.
זו ילדה בת 12. זה צעיר בן 21. זה בן 19. זה ילד בן 6. זה תינוק בן 52 יום. זו אישה בת 35 ושתי בנות שעוד לא נולדו.
ומה שהפחיד אותי יותר מהכול הוא כמה מהר אנחנו לומדים להמשיך הלאה. קראנו, נאנחנו, המשכנו לפגישה, שלחנו מייל, העלינו סטורי, דיברנו על סוף השבוע. ואני לא אומרת את זה בביקורת. אני אומרת את זה בכאב. כי אי אפשר להתפרק כל יום. אדם לא בנוי לשאת רצף אינסופי של כאב. אז הוא עושה את מה שהוא יודע לעשות כדי לשרוד. הוא מתרגל.
אבל כאן מתחילה הנורמליות החולנית.
כשדברים שאמורים לזעזע אומה שלמה הופכים לרעש רקע. כשילדים אלימים הם עוד אייטם. כשרצח הוא כותרת של שעה. כשטרגדיה אנושית מתחלפת אחרי שלוש דקות בפרשנות פוליטית.
נורמליות חולנית היא מצב שבו החיים ממשיכים, אבל משהו בהם כבר חולה. השגרה נראית רגילה, אבל הדופק שלה לא תקין. הרחובות מלאים, אבל תחושת הביטחון ריקה. אנשים עובדים, מתפקדים, צוחקים, אבל בפנים יש שחיקה מוסרית ורגשית.
אני לא חושבת שאנחנו חברה רעה. אני חושבת שאנחנו חברה פצועה, עמוסה מדי, שחיה יותר מדי זמן על קצה העצבים. אבל פציעה לא יכולה להפוך לרישיון קבוע. טראומה לא יכולה להיות מדיניות. ושחיקה לא יכולה להיות שגרת חיים.
מדינה נבחנת לא רק בדרך שבה היא מגיבה לאיומים מבחוץ. היא נבחנת בדרך שבה היא מגנה על הילדים שלה מבפנים.
אם השבוע הזה יעבור כמו עוד שבוע, נלמד להתרגל למה שאסור להתרגל אליו.
ואם יש רגע לעצור ולהגיד עד כאן, אולי הוא עכשיו.
