הכלי שמנצח כל משבר

יש דבר אחד שכל מנטור שפגשתי בחיי חוזר עליו שוב ושוב. Tony Robbins מדבר על זה בלי סוף. Joe Dispenza בנה על זה כמעט תורה שלמה. פילוסופים סטואים כתבו על זה. נזירים בודהיסטים מתרגלים את זה אלפי שנים. למעשה אין משהו בעולם ההתפתחות העצמית שמדלג על הכלי הזה, הוא מרכזי בכל תורה.

וזה בדיוק הדבר שהכי קשה לעשות בדיוק כשאנחנו הכי צריכים אותו.

להגיד תודה כל הזמן. גם בתוך משבר

אני יודעת איך זה נשמע.

כמו עוד פוסט אינסטגרם. כמו עצה שמישהו נותן לך כשאת רוצה לצרוח עליו. כי כשבעלך עזב, כשהילד שלך מתמודד עם קשיים, כשהלב שלך נשבר, כשהמלחמה בחוץ והפחד בפנים, כשהבנק מתקשר, להגיד תודה נשמע כמעט לא קשור ואפילו מעליב.

על מה בדיוק.

הכרת תודה היא אולי התפילה האמיתית ביותר.

עוד לפני בקשות. עוד לפני פחדים. עוד לפני הרשימות האינסופיות של כל מה שחסר לנו, של כל מה שלא הסתדר, של כל מה שאנחנו בטוחים שהיה אמור לקרות אחרת.

“מודה אני לפניך”.

המשפט הראשון שיהודי אומר בבוקר הוא תודה.

לא הצלחה. לא כוח. לא כסף. תודה.

עוד לפני הקפה. עוד לפני החדשות. עוד לפני שהמוח מתחיל לרוץ במהירות מטורפת אל הדאגות, החרדות, המשימות, התחזיות, הפחדים, התסריטים שהוא כל כך אוהב לייצר.

ויש בזה משהו עמוק בצורה כמעט בלתי נתפסת.

כי היהדות הבינה הרבה לפני ספרי ההתפתחות האישית, הרבה לפני מדעי המוח, הרבה לפני הפסיכולוגיה החיובית, שהמקום שאליו התודעה שלנו הולכת, הוא המקום שבו החיים שלנו גדלים.

אפילו המילה “יהודי” מגיעה מהשורש תודה.

אבל הנה מה שלמדתי אחרי עשרים וחמש שנה מול אנשים במשבר.

האנשים שיוצאים ממשברים חזקים יותר הם לא האנשים שהחיים ריחמו עליהם יותר. אלה לא ברי המזל, או המיוחסים מלידה.

הם האנשים שמצאו דרך לא לאבד את היכולת להכיר תודה גם בתוך התקופה הכי קשה שלהם.

לא אחרי שהכול הסתדר.

בתוך הכאוס עצמו.

וזה לא רק רוחני. זה גם ביולוגי.

כי המוח שלנו לא יודע להיות בו זמנית בהודיה עמוקה ובחרדה קיצונית. אלה שתי מערכות שונות לחלוטין בגוף. כשאדם נמצא בפחד, הגוף נכנס למצב הישרדות. הנשימה משתנה. השרירים מתכווצים. המוח מתחיל לסרוק סכנות. העתיד הופך לאיום אחד גדול.

אבל כשאנחנו מצליחים לעצור ולהרגיש הכרת תודה אמיתית, אפילו לכמה רגעים, הגוף מקבל מסר אחר לגמרי.

אני בטוחה.

ולמערכת עצבים שמרגישה בטוחה יש יכולת מופלאה להתחיל לתקן.

אני חושבת שזה אחד הדברים שהכי הצילו אותי בתקופות קשות.

כי גם אני, כמו כולם, נופלת לפעמים למקומות שהמוח בורח אליהם. אל העתיד. אל פחדים. אל קטסטרופות שעוד לא קרו. לפעמים אני יושבת בבית, הכול בסדר ברגע הזה ממש, אבל הגוף שלי מגיב כאילו העולם מתמוטט.

ואז אני עוצרת.

ומודה.

לא בגדול. בקטן.

על זה שאני נושמת. על זה שיש לי בית. על הילדים שלי. על קפה חם בבוקר. על יום בלי כאב. על זה שאני עדיין מסוגלת להתרגש. על זה שאני מסוגלת לעבוד. על הגוף שלי שסוחב אותי גם כשאני לא תמיד אוהבת אותו. על חברה טובה. על רגע של שקט. על קרן שמש שנכנסת מהחלון.

ופתאום משהו משתנה.

לא תמיד המציאות. קודם כל אני.

וחז”ל הבינו את זה מזמן.

“איזהו עשיר? השמח בחלקו”.

שימו לב לעומק של המשפט הזה. לא השמח בחלקו הטוב. לא השמח כשהכול מסתדר. פשוט השמח בחלקו.

גם אם יש בו סדקים.

גם אם יש בו אובדן.

גם אם הוא לא נראה כמו החיים שתכננת.

עם השנים הבנתי שיש שלוש שכבות של הכרת תודה.

הראשונה היא הכרת תודה על מה שיש.

זאת שמקרקעת אותנו למציאות כשהמוח מתחיל לברוח. זאת שמזכירה לנו שלא הכול חסר, שיש עדיין חיים בתוך החיים.

השנייה עמוקה הרבה יותר.

הכרת תודה על מה שלא קיבלנו.וזה כבר קשה באמת.

תודה על הדלת שנסגרה, תודה על האדם שעזב, תודה על העסקה שלא קרתה, תודה על המקומות שבהם נשברתי. תודה על החסר שגרם לי להעריך את היש. תודה על התקופות שבהן יצאתי מאיזון, כי הן הזכירו לי כמה אני אנושית.

כי בדיעבד, חלק מהדברים שהכי כאבו לי, היו הדברים שחיזקו אותי ואפילו הצילו אותי.

לא תמיד רואים את זה בזמן אמת, לפעמים רק שנים אחר כך.

השכבה השלישית אולי הכי עוצמתית מכולן.

הכרת תודה על מה שעוד לא הגיע. מי שמצליח כאן יזמן לעצמו לחיים את כל מה שהוא מודה עליו

זה בדיוק הדבר שגם Joe Dispenza וגם Tony Robbins מדברים עליו בלי סוף. להגיד תודה לא רק על מה שיש, אלא גם על מה שבדרך. לא ממקום של הכחשה. לא כי את משקרת לעצמך. אלא כי את מפסיקה לחיות בתודעת מחסור תמידית.

טוני רובינס ניסח את זה במשפט יפהפה.

“Trade your expectations for appreciation, and the world changes instantly.”

כלומר, תחליפי ציפייה בהוקרה.

כי ציפייה היא הרבה פעמים תודעה של חוסר, משהו שחייב לקרות כדי שאהיה בסדר. אבל הוקרה מייצרת תחושה אחרת לגמרי. תחושה של שפע. והגוף שלנו מגיב לזה. האנשים סביבנו מגיבים לזה. אפילו הדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות משתנה מתוך המקום הזה.

גם ויקטור פרנקל כתב מתוך המקומות האפלים ביותר שאדם יכול להיות בהם, שגם בתוך אושוויץ היו אנשים שהצליחו להרגיש הכרת תודה על פירור לחם, על קרן שמש, על רגע אנושי קטן.

לא כי המציאות הייתה יפה.

אלא כי הם הבינו שזה תנאי להישרדות הנפש.

אז אם אתם שואלים אותי היום מהו הכלי שאף משבר לא עומד מולו, זאת לא הדחקה. לא כוחנות. לא שליטה.

הכרת תודה.

כי הכרת תודה היא לא הפרס שמקבלים בסוף הדרך, אחרי שהחיים הסתדרו,היא הדרך עצמה.

אז בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכם ועליכם,

לכל מי שקורא, משתף, מגיב, עוצר רגע בתוך החיים שלו כדי לקרוא את המילים שלי.

כתיבה היא מעשה מאוד בודד.

אבל ברגע שמישהו מהצד השני מרגיש פחות לבד בגללה, היא הופכת למשהו אחר לגמרי.

אז תודה על הטור הזה.

תודה על האפשרות לרפא דרך מילים.

תודה על מה שיש.

ותודה לאלוהים גם על מה שעוד בדרך.

קצת עלי

ילידת שנת 1974, נשואה ואם לשלושה. לאחר סיום התיכון במגמת דרמה התגייסה לצה"ל וביצעה שרות צבאי משמעותי כר"לשית של קצין בכיר בחיל אוויר. עם תום השרות הצבאי למדה לתואר פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל-אביב אך החליטה לשנות ייעוד וסיימה את לימודיה לתואר L.L.B. במשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה בסוף שנת 1999. הצטרפה כחברה בלשכת עורכי הדין בשנת 2000. איימי החלה לעסוק בתחום דיני המשפחה מיד עם הסמכתה, ומאז ועד היום מנהלת את המשרד הפרטי שבבעלותה.

רוצה לקבל כלי שיעזור לך להתמודד עם משברים?

הכניסי את המייל ואשלח לך הקלטה של הרצאת הדגל שלי "סערות לא נמשכות לנצח"