יש לי תחושה מוזרה בזמן האחרון. תחושה שאני יושבת מול אחת המהפכות הגדולות של החיים שלנו בזמן אמת, ולא באמת יודעת אם אני צופה בנס רפואי, בניסוי אנושי המוני, או פשוט בעוד דרך מתוחכמת מאוד לגרום לנשים לשנוא את עצמן קצת פחות, כל עוד הן משלמות עליו מספיק כסף בחודש.
אני יושבת במשרד ומסתכלת על נשים נעלמות. באמת נעלמות. לא כמטאפורה. פיזית. כל שבוע עוד אחת מגיעה קטנה יותר, הפנים חדות יותר, עצמות הבריח יוצאות, הג׳ינס שכבר שנים לא נסגר פתאום נופל מהמותניים. יש משהו כמעט דתי בדרך שבה אנשים מדברים היום על זריקות ההרזיה.
כאילו המדע סוף סוף הצליח לעשות את מה ששום דיאטה, פסיכולוג, קבוצת תמיכה, ספירת קלוריות או התקף רגשות אשם מול המקרר לא הצליחו לעשות. להשתיק את הרעב.
ולפני שמישהו ימהר להכניס אותי למחנה המתנגדים, אני אגיד את זה ישר. ברור שגם אני רוצה להיות רזה. אני אישה. אני חיה בעולם שבו אישה שמרזה מקבלת יותר מחמאות מאישה שמצליחה. אני חיה בעולם שבו אפשר להעלות פוסט על זכייה בבית המשפט העליון ולקבל פחות תגובות מאשר על תמונה שבה ירדת 15 קילו. אני יודעת בדיוק איך זה לעמוד מול הארון ולמדוד לא אם הבגד יפה אלא אם הוא “מרזה”. אני יודעת מה זה להחזיק את הטלפון בזווית הנכונה כדי שלא יראו את הבטן או הסנטר הכפול . מה זה להיכנס לתמונה קבוצתית ולבדוק קודם כל את הזרועות שלך או היריכיים. ומה זה לחשוב לפעמים, בשקט, שאולי כל החיים היו נראים יותר טוב אם הייתי עשרה קילו פחות/
אז כן, גם אני מסתכלת על הזריקות האלה כמו שמסתכלים על קסם.
ויש לי חבר, אחד האנשים הכי חכמים שאני מכירה, שהקים חברת סטארט אפ בתחום התזונה ההתנהגותית. לא עוד אפליקציה מטופשת שסופרת קלוריות, אלא מערכת חכמה , לפני חודש הוא יצא לסבב גיוס משקיעים, והוא חזר משם בהלם. המשקיעים הסתכלו עליו ואמרו לו בלי למצמץ, “אין יותר צורך בחברה שלכם. בעיית ההשמנה נפתרה”.
נפתרה.
נפתרה?
זאת מילה מטורפת להשתמש בה על גוף אנושי. על נפש אנושית. על אחת ההתמכרויות הכי מורכבות בעולם.
והקטע הכי מטריד הוא, שאני עוד לא הבנתי אם הם טועים.
כי הזריקות האלה באמת עובדות. לא “עוזרות”. לא “תומכות”. עובדות. מחקר SELECT שפורסם ב New England Journal of Medicine על יותר משבעה עשר אלף משתתפים הראה ירידה של עשרים אחוז באירועי לב ושבץ. אנשים מאבדים חמישה עשר, עשרים, לפעמים עשרים ושניים אחוז ממשקל הגוף שלהם. אלה מספרים שפעם היו שמורים לניתוחים בריאטריים.
פתאום אנשים שלא הצליחו לרדת גרם במשך שנים קמים בוקר אחד ופשוט לא רעבים יותר. תבינו איזה משפט בלתי נתפס זה עבור מי שכל החיים שלו מתנהלים סביב אוכל. אני מכירה נשים שתיארו את החוויה הזאת כמעט כמו חוויה רוחנית. “פעם ראשונה בחיים שלי שהמוח שלי שקט”. לא שקט מאוכל. שקט מהמחשבה על אוכל.
וזה אולי הדבר שהאנשים הרזים ממילא לעולם לא יבינו. השמנה היא לא רק עניין של קלוריות. היא רעש. רעש בלתי פוסק במוח. מה נאכל. כמה נאכל. למה אכלתי. למה אין לי כוח רצון. למה לה זה קל ולי לא. ואז מגיעה זריקה קטנה אחת, ומשתיקה את כל הרעש הזה.
אז למה אני עדיין מפחדת?
כי ראיתי גם את הצד השני של הסיפור. אחת ירדה כמעט עשרים קילו ונראית כמו גרסת החלום של עצמה. אחרת הפסיקה אחרי חודשיים כי היא לא הצליחה לתפקד מרוב בחילות והקאות ותופעות לוואי שחטפו אותה מעצמה. אחת אומרת שהזריקה הצילה לה את החיים, השנייה נשבעת שהיא הרגישה כאילו הגוף שלה קורס והיא מעדיפה להיות שמנה מלא לתפקד.
כי מאחורי תמונות ה”לפני ואחרי” מתחיל להצטבר משהו הרבה פחות סקסי.
בחילות ב 37% מהמקרים. הקאות. עצירויות. שלשולים. שיתוק קיבה אמיתי, gastroparesis, לא המצאה של היסטריות מטיקטוק. 75% מהתביעות שהוגשו בארצות הברית נגד יצרניות הזריקות קשורות בדיוק לזה. נכון להיום יש כבר כמעט ארבעת אלפים תיקים משפטיים מאוחדים בהליך פדרלי. כולל תביעה ייצוגית בגין עיוורון איסכמי שלא ניתן לריפוי. וכשאני קוראת את הנתונים האלה, עורכת הדין שבי מתעוררת. כי תביעות המוניות כאלה לא נולדות מכלום.
ואז מגיעות הרווקות. אלה שמגיעות אליי עם לב שבור וגוף מותש ממלחמות באוכל, ושואלות אותי שאלות שאף אחד לא באמת יודע לענות עליהן. מה זה יעשה לפוריות שלי בעוד עשר שנים. מה יקרה לעצמות שלי. מה יקרה אם ארצה להיכנס להריון. מצד אחד, יש מחקרים שמראים שיפור בפוריות אצל נשים עם שחלות פוליציסטיות מצד שני, פתאום יש תופעה שנקראת Ozempic babies, נשים שנכנסו להריון בלי לתכנן בכלל. מצד שלישי, עדיין ממליצים להפסיק את הטיפול חודשיים לפני ניסיון להרות. ומצד רביעי, אין באמת מחקרי עומק של עשרים שנה. אין. פשוט אין. מה שאומר שאף אחד לא באמת יודע מה זה עושה לך ברמה פיסיולוגית והורמונלית.
וזאת הנקודה שבה החרדה הבריאותית שלי נכנסת לחדר.
כי אני מכירה את עצמי. אני יודעת מה יקרה לי ברגע שאזריק משהו לגוף שלי. כל כאב ראש יהפוך לגידול. כל טשטוש ראייה יהפוך לעיוורון. כל בחילה תהפוך לנזק בלתי הפיך. ואז אני קוראת שפייזר עצרה באפריל 2025 את פיתוח כדור ההרזיה שלה אחרי שהתגלו סימנים לפגיעה חמורה בכבד, ואני חושבת לעצמי, למה שאני אתן להם לעשות עליי ניסויים? הנה. בדיוק מזה פחדתי! כי אנחנו עדיין לא יודעים באמת מה זה עושה. ואין דבר שמפחיד אותי יותר ברפואה מאשר המשפט “עדיין לא יודעים”.
אבל בתוך כל זה יש עוד משהו שאסור להתעלם ממנו. אינסטגרם. אלוהים, אינסטגרם. הפיד מלא באנשים שנמסים מול המצלמה עם מוזיקה מרגשת ברקע. לכאורה הזריקות מייצרות גופים מושלמים בקצב תעשייתי. האלגוריתם צורח לנו כל היום שאם לא ירדנו במשקל כנראה פשוט לא התאמצנו מספיק. ופתאום נשים שלא היו שוקלות להזריק לעצמן שום דבר לפני שנתיים מרגישות שהן נכשלו אם הן לא על וויגובי או מנג’רו. זה כבר לא טיפול רפואי. זה סטנדרט חברתי חדש.
ובינתיים חברות התרופות סופרות את הכסף, מיליארדים. מאה ותשעים מיליארד דולר לייתר דיוק, צפוי להיות שוק תרופות ההרזיה עד 2035. ברור שיש כאן אינטרסים מטורפים. ברור שאף אחד לא רוצה שנשאל יותר מדי שאלות. וברור שגם אם התרופות האלה מצילות חיים, וזה בהחלט ייתכן, הן גם מייצרות תלות כלכלית לכל החיים. כי ברגע שמפסיקים, שני שלישים מהמשקל חוזרים תוך שנה. שנה.
זה לא ריפוי. זה מנוי.
אז האם זריקות ההרזיה הן הפניצילין החדש?
אולי.
אבל הפניצילין ריפא מחלה. הזריקות האלה מנהלות מערכת יחסים מורכבת בין גוף, נפש, שוק ההון, אינסטגרם, בדידות, חרדה ותעשייה שלמה שמרוויחה מזה שנשים לעולם לא ירגישו מספיק טובות.
והאמת? אני עדיין לא יודעת מה אני חושבת.
אני רק יודעת שהבעיה לא נפתרה. היא פשוט קיבלה שם מסחרי ואני לא בטוחה שאני רוצה להיות חלק ממנו למרות שממש ממש בא לי להיות רזה.
