זה ערב יום ההולדת שלו של האיש שאיתי כבר קרוב לשלושה עשורים. אבל לא בא לנו לצאת לחגוג.
נדמה שהמדינה שלנו הובסה ע”י החלטה שרירותית של הג’ינג’י שמנהל את העולם ובכך נגזר עלינו שגם בעוד כמה שנים נפגוש את האיראנים לסיבוב נוסף אולי הפעם אפילו כשבאמתחתם נשק גרעיני
אנחנו מבוגרים מספיק בשביל לדעת שאושר לא תמיד צריך תפאורה, ולמודי קרבות החיים כדי לדעת שערב טוב הוא פשוט ערב שבו אכלנו משהו טעים ביחד, הבית שקט, אנחנו על הספה, אנחנו מרגישים טוב ואף אחד לא צריך מאיתנו כלום.
״אני לא צריך יותר מזה,״ הוא אמר לי. ״אכלנו, את כאן, אני מאושר.״
כבר כתבתי עליו לא פעם, על היכולת המעצבנת והמופלאה הזאת שלו להיות מאושר מדברים פשוטים. בזמן שאני עוד עושה סקירה פנימית של כל מה שלא הספקתי, לא תיקנתי, לא השגתי, לא דייקתי, הוא מצליח לשבת בתוך רגע קטן ופשוט ולהרגיש שהוא שלם.
אני מקנאה בזה. אבל באותו ערב, עם בית שכבר לא נשמע כמו הבית שהיה פעם, ילדה אחת שכבר גרה מחוץ לבית, ילד אחד בצבא, והאמצעי שעוד רגע אורז חלום גדול מדי וממריא ללמוד צילום קולנוע בקצה השני של העולם, גם אני רציתי להאמין שהנה, אולי באמת לא צריך יותר מזה
אז פתחנו טלויזיה לחפש איזה סדרה טובה בנופליקס
בדרך לנפליקס עברנו בערוצי הטלויזיה הישראלים וצפינו בתמונה מזעזעת שנפרסה לפנינו
בכאן 11 שודר תחקיר של זמן אמת, שערכה רוני זינגר, על עדויות של נשים מגוש עציון שתיארו פגיעות קשות וממושכות, לכאורה, בתוך מרחבים שהיו אמורים להיות המוגנים ביותר. משפחה, קהילה,מוסדות חינוך. הדמויות הסמכותיות בחייהן. מקומות שבהם ילדה אמורה להרגיש מוגנת שמישהו שומר עליה, שומע אותה “הייתי ילדה קטנה בת חמש ונפגעתי במשך ארבע שנים בפגיעה קשה ובלתי נסבלת. אני שואלת את עצמי איך יצאתי מזה בחיים. מדובר במקרים של אלימות מינית, פיזית ונפשית”, העידה אחת מהן בכנסת. הנה מעט מהעדויות:
” אמרו לי שנולדתי מקולקלת ושצריך לתקן אותי, אחרת העולם ייפגע. קשרו אותי בכל דרך אפשרית, השתמשו בשוט ובשוקר חשמלי ואנסו בדרכים משונות”, הוסיפה.
“נפגעתי החל מגיל ארבע ועד גיל 20. אלה היו בתחילה פגיעות בתוך המשפחה ובהמשך פגיעות רבות משתתפים. כשהייתי בכיתה א’ דיברתי עם הרכזת בבית הספר והיא פנתה להוריי”.
“בכיתה ז’ הבינו שמשהו לא בסדר, אבל זה לא עבר הלאה. זרקתי רמזים שרק עיוור לא היה רואה. באולפנה אחרת לא הגעתי במשך ארבעה חודשים וחצי ואף אחד לא חיפש אותי. הייתי כבת 15 והייתי קשורה למיטת עינויים במרתפים באזור תל אביב”.
ואני ישבתי מול המסך וחשבתי על הדבר הכי בסיסי שיש.
לא על איראן, לא על גרעין. לא על הפחד מהמלחמה הבאה. או על סבב נוסף שאולי מחכה לנו ממש עוד מעט. חשבתי על ילדה אחת, על ילדה שאומרת, שמעזה לבקש עזרה. על ילדה שהגוף שלה צועק גם כשהיא שותקת. שמשאירה רמזים עבים כדי שמשהו יגן עליה, שמערכת שלמה היתה אמורה לזהות אותה.
ואז הגיע הסיפור הבא.
מאיר אביגל, מנהל חברה משפחתית, גילה יום אחד שגנבו לו את הזהות. לא גנבו לו כרטיס אשראי. לא פרצו לו לחשבון. לפי תחקיר כאן 11 של רועי ינובסקי, זייפו את תעודותיו ואת זהותו, והונפקו בשם החברה שלו חשבוניות פיקטיביות בהיקף של כמאה מיליון שקלים. אדם קם בבוקר ומגלה שעל שמו מתנהלת, לכאורה, מערכת שלמה של פעילות עבריינית. הוא לא יזם אותה, לא נהנה ממנה, לא שלט בה, אבל פתאום הוא זה שצריך להסביר את עצמו. הוא הגיש תלונות במשטרה, ולפי התחקיר התיקים נסגרו, בזמן שהוא עצמו נדרש להתמודד עם חקירות במע״מ
תעצרו רגע על האבסורד.
אדם מתלונן שגנבו לו את הזהות, שהשתמשו בשם החברה שלו, שהפכו אותו בעל כורחו לדמות בתוך פרשה של מאה מיליון שקלים, והמערכת לא מתנפלת על זה כאילו מדובר באירוע חירום אזרחי. היא לא אומרת, רגע, אם זה נכון, יש פה פירצה שמסכנת כל בעל עסק במדינה. כל עצמאי. כל חברה. כל אדם שמאמין שתעודת זהות, רשם חברות, חשבוניות ומע״מ הם לא משחק ילדים. במקום זה, כמו ביותר מדי סיפורים, הקורבן מוצא את עצמו רץ אחרי המדינה כדי לשכנע אותה שהוא קורבן.
ואז, בערוץ אחר, חזר הסיפור של שי לי עטרי. אישה שמדינה שלמה כבר הכירה דרך האסון הנורא של שבעה באוקטובר, דרך סיפור הגבורה של בעלה יהב וינר ז״ל, שהציל אותה ואת בתם התינוקת בכפר עזה. והנה, אחרי שכבר נדמה היה שאי אפשר להעמיס על אדם אחד עוד כאב, היא יושבת מול מצלמות ומספרת על תיק אחר, אישי, ישן, מטלטל, תיק שלטענתה נסגר מחוסר ראיות אחרי שנים של הליך, סחבת ותקווה שנגמרה בפגישה אחת בפרקליטות. בפרסום של מאקו נכתב כי בפברואר 2025 נמסר לה שהתיק נסגר מחוסר ראיות
חשוד באונס, שהתאמץ מאוד ששמו לא יתפרסם מחשש שיתאבד והנה פתאום כמה נוח, לטובת רייטינג ותחרות בין ערוצים מה מחליטים? לראיין את האנס! לתת לו במה.
וזה, בעיניי, הרגע שבו משהו נשבר.
כי אנחנו רגילים לדבר על ביטחון במונחים גדולים. גבולות. מטוסים. טילים. איראן. חיזבאללה. החלטות של מנהיגים. אבל ביטחון הוא לא רק כיפת ברזל מעל הראש. ביטחון הוא גם הידיעה שאם ילדה מסמנת מצוקה, מישהו יראה. שאם אישה מתלוננת על פגיעה, לא יגידו לה אחרי שנים שאין מספיק ראיות ויישלחו אותה הביתה עם הנשמה ביד. שאם אדם מגלה שגנבו את זהותו ואת החברה שלו, המשטרה לא תסגור את התיק כאילו מדובר באי הבנה מנהלית.
ושוב אותה תחושה.
לא משנה אם מדובר בילדות בגוש עציון, בבעל חברה שגילה שהזהות העסקית שלו נבזזה, או באישה שמבקשת שהמערכת תראה את מה שלטענתה נעשה לה. בכל פעם חוזרת אותה מנגינה התיק נסגר. מחוסר ראיות, מחוסר עניין לציבור.
והאזרח נשאר לבד.
זו לא רק ביקורת על המשטרה. זו ביקורת על תפיסת ההפעלה של מדינה שלמה. כי משטרה היא לא רק ניידת. היא רעיון. היא ההבטחה החברתית הבסיסית ביותר שאדם מוותר על הזכות לנקום בעצמו, להגן בעצמו, להעניש בעצמו, כי יש מדינה שתעשה את זה עבורו. זו העסקה. אנחנו לא חיים בג׳ונגל כי יש חוק.
אבל מה קורה כשהאזרח מפסיק להאמין שמישהו שומע?
מה קורה כשהוא מבין שאם לא יביא בעצמו מצלמות, הקלטות, עדים, תחקירן, עיתונאי, לייקים, שיתופים ורעש ציבורי, הסיפור שלו יישאר עוד תיק סגור על מדף?
פה מתחיל הפחד האמיתי.
ביטחון לאומי הוא לא רק שלא יירו עלינו מבחוץ. ביטחון לאומי הוא שהבית מבפנים לא יתפרק. שילדה תהיה בטוחה בבית הספר שלה. שאישה תהיה בטוחה כשהיא פונה לרשויות. שאדם יהיה בטוח שהשם שלו, החברה שלו, הגוף שלו, הכסף שלו, הכבוד שלו, אינם הפקר.
יש לנו נטייה להתייחס לאירועים האלה כאל כתבות. ערב אחד מזדעזעים. למחרת עוברים הלאה. עוד תחקיר. עוד עדות. עוד תיק שנסגר. עוד קורבן שמגלה שהדרך לצדק ארוכה יותר מהפגיעה עצמה. אבל אולי הגיע הזמן להבין שאלה לא שלושה סיפורים שונים. זו אותה מחלה בשלוש צורות שונות.
זו מדינה שבה הקורבן צריך להוכיח שהוא קורבן.
זו מדינה שבה האזרח צריך לרדוף אחרי המערכת שאמורה לרדוף אחרי האמת.
זו מדינה שבה אנחנו מדברים על ביטחון, אבל יותר מדי אנשים חיים בתחושה שאין מי שיגן עליהם ברגע שבו הם הכי צריכים הגנה.
באותו ערב יום הולדת לא חגגנו. ישבנו מול הטלוויזיה, והוא אמר את המשפט הזה, ואני רציתי להתווכח איתו. רציתי להגיד לו שלא, אסור לאבד אמון, אסור לדבר ככה, אסור לוותר על המדינה, על החוק, על המוסדות.
אבל לא אמרתי.
