ביום שלישי בבוקר , בדרך לכנס הארצי של לשכת עורכי הדין באילת, ישבתי ברכב עם אתי. כבר עשר שנים שהיא השותפה שלי לדרך. לא רק למשרד. גם לחיים עצמם. מהאנשים האלה שאתה פוגש פעם אחת ומבין שהעולם חילק להם משהו שאתה כנראה עמדת בתור הלא נכון כשחילקו. במקרה שלה זו שמחה. לא שמחת אינסטגרם מעצבנת ומאולצת, אלא שמחה אמיתית. כזו שרואה טוב גם כשהמצב לא משהו, שמאמינה שהכל יסתדר גם כשאין שום סיבה הגיונית להאמין בזה.
בשלב מסוים בדרך אמרתי לה שאם היה אפשר לבקבק את ההסתכלות שלה על החיים ולמכור אותה, היא הייתה מיליונרית. למעשה, אולי היא מפספסת את הייעוד שלה. במקום להיות עורכת דין היא צריכה לערוך הפרשות חלה ולהפיץ אופטימיות. זה כוח העל שלה.
אתי היא מסוג האנשים שכולם אוהבים פשוט כי אי אפשר שלא.
אתי היא קונצנזוס.
אני לא.
אותי אפשר לאהוב מאוד ואפשר גם לא לסבול בכלל. אני לא תמיד קלה לעיכול. הדעות שלי לא תמיד נעימות. אין לי את היכולת הנפלאה שיש לאנשים מסוימים להחליק פינות כדי שכולם ירגישו בנוח. “אין לך עצם בלשון”, אתי אומרת לי כבר שנים. היא מתכוונת לזה כביקורת קטנה ואני לוקחת את זה כמחמאה גדולה.
כי בסופו של דבר אני נאמנה לדבר אחד בלבד. לא לאופנה. לא לפוליטקלי קורקט. לא למה שנעים להגיד. אלא לאמת שלי.
הילדה המרדנית של דיני המשפחה.
הנושא של הפאנל היה הרחבת סמכות בתי הדין הרבניים לדון במזונות קטינים. כבר מראש היה ברור מה תהיה העמדה המקובלת בחדר. קל מאוד בעולם שלנו לדבר על מרוץ סמכויות, על החשש מפני בתי הדין, על חוסר האחידות ועל הסכנות שבהרחבת סמכות. כל אלה טיעונים רציניים, וחלקם גם נכונים.
אבל ככל שישבתי מול יותר לקוחות לאורך השנים, הלכה ונחלשה אצלי היכולת להתרגש מדיונים תיאורטיים.
כי אף אמא שנכנסה אליי למשרד מעולם לא אמרה אידאולוגית בואי נגיש לבית המשפט. היא שאלה אם נגיש לבית משפט האם אקבל מספיק כסף לגדל את הילדים.
את אף ילד לא מעניין בע”מ 919/15. ילדים שואליםבעצם קיומם שאלות אחרות לגמרי.
האם נוכל להישאר באותה שכונה.
האם יהיה כסף לחוג.האם אפשר יהיה לקנות נעלי כדורסל חדשות.האם תהיה מתנה לבת מצווה של החברה הכי טובה.האם החיים שאנחנו מכירים עומדים להיעלם.
ובאותו רגע הבנתי שאני בכלל לא רוצה לענות על השאלה ששאלו אותי.
אני רוצה לשאול שאלה אחרת.
שש מאות שקלים.
לפעמים פחות.זה הסכום שפוסקים היום יותר מדי פעמים עבור ילדהבאתי דוגמא גם של 250 ש”ח לא ילד מדומיין,לא בתיאוריה, לא במאמר אקדמי, לא בהרצאה באוניברסיטה.
בחיים עצמם.
אל הסכום הזה יגיע בית משפט לענייני משפחה באמצעות נוסחא קרה ובלי שום שיקולים נוספים מלבד אריתמטיקה.
וילד לא חי בתוך נוסחה.
הוא חי בעולם האמיתי.הוא גדל.הוא אוכל.הוא מתבגר.הוא צריך בגדים.הוא צריך טלפון.הוא צריך חברים.
לפעמים בשביל בטחון עצמי שכל כך חשוב לידלים בעידן שלנו הוא צריך להוריד שיער בלייזר או ג’ל לק כמו כל החברות או טיפולים יקרים נגד אקנה שאף בית משפט לא מכיר בהם.
בע”מ 919/15 היה פסק דין מכונן. הוא ביקש לתקן עיוותים אמיתיים של פגיעה בשיוויון. והוא הצליח לתקן לא מעט מהם. אבל לפעמים נדמה לי שבדרך, מתוך רצון כן וצודק לייצר שוויון, התחלנו לדבר יותר מדי על חלוקת הנטל בין ההורים ופחות מדי על השאלה כמה באמת עולה לגדל ילד?
וכאן שאלתי מה רואים בתי הדין הרבניים שבתי המשפט מפספסים?
גיליתי שהם שואלים לעיתים שאלה אחרת. לא רק כמה כל הורה מרוויח, אלא איך נראים החיים של הילד הזה. מה רמת החיים שהוא הורגל אליה. מה הצרכים שלו. האם הוא בן חמש או בן חמש עשרה. האם גיל שמונה עשרה באמת משנה את העובדה שהוא עדיין זקוק לתמיכה.
לרגע לא הפכתי למעריצה עיוורת של בתי הדין הרבניים. יש לי ביקורת, יש לי לא מעט ביקורת. אבל לפעמים נדמה לי שהם מזכירים לנו משהו ששכחנו.
שמזונות ילדים נועדו קודם כל לילדים.לא לנוסחאות, לילדים ושלמרות חלוקת זמני השהות השיוויונית השיוויון הזה לא מהותי כי עדין את כל ניהול העל מנהלות האמהות לפחות ברוב המקרים
והרעיון בבסיס ההרצאה הוא פשוט:
בואו נעצור לרגע ונשאל האם בתוך כל המנגנון המשפטי המפואר שבנינו, אנחנו עדיין מצליחים לראות את מי שבשבילו הוא נבנה.
אחר הצהריים, ישבתי עם אתי מול הים. האמת היא שלא דיברנו על בתי דין. ולא על בית המשפט.
דיברנו על הילדים שלנו.
כמו שאנחנו תמיד עושות.
על הדברים שמעסיקים אימהות. על הלב שלנו שמתפוצץ מגאווה לילדים האלה, על הדאגות שלנו, על האחיות שלנו ועל הילדים שלהן. שאפילו הם מדאיגים אותנו וגורמים לנו גאווה .
ותוך כדי השיחה הזאת חשבתי כמה מוזר הדבר שאנחנו עושים במקצוע שלנו.
כי בסופו של דבר, אחרי כל הדיונים המשפטיים, כל פסקי הדין, כל החישובים, כל הטבלאות וכל הנוסחאות, אנחנו תמיד חוזרים לאותו מקום בדיוק.
לילדים.
ואולי זו השאלה שכל שופט, דיין ועורך דין צריך לשאול את עצמו לפני שהוא פוסק מזונות.
לא כמה מרוויח כל אחד מההורים.לא כמה לילות יש לכל אחד מהם.לא איזו נוסחה אפשר להפיק מהנתונים.
אלא שאלה אחת פשוטה בהרבה:
איך נראים החיים של הילד הזה.
איך נראים הבוקר שלו, בית הספר שלו, החוגים שלו, החברים שלו, החלומות שלו והמציאות שמחכה לו מחוץ לדלת האולם.
ורק אחר כך להתחיל לחשב.
כי בסופו של דבר, הילד לא חי בתוך נוסחה.
הוא חי בתוך החיים שפסק הדין ייצור עבורו.
