רק בשבוע שעבר כתבתי כאן בהתרגשות גדולה, על האושר שמילא אותי כשפרופ’ האקר דפנה הקר כתבה והזכירה אותי במאמר אקדמי שכתבה ואני מצטטת “לאחרונה ביקשה איימי בכור בוני להמשיג סוג נוסף של אלימות במשפחה המסמן דפוס קיצוני של קונפליקט הורי- “אלימות באמצעות מערכת המשפט”
סוף סוף אחרי שנים ארוכות קיבלתי את ההכרה למושג אותו אני מנסה להחדיר לבתי המשפט כבר שנים. לייתר דיוק 14 שנים.
לפני כ 14 שנים נכנסה למשרדי יוליה, צעירה , בלונדינית יפיפייה עם עיניים ענקיות כחולות, העור שלה היה חיוור, היה בה משהו מלאכי או חולה, לא יכולתי לשים את האצבע. הייתה לה בת אחת אלכס, יפה כמו בובה. כשהיא הגיעה אלי אלכס הייתה בת 4. היא נכנסה למשרד כשבידיה החזיקה קלסר, אחד מיני רבים שעוד ימלאו את משרדי.
בעלה תבע אותה. 23 תביעות במהלך 3 שנים. ופעמיים ערער לבית המשפט המחוזי. היא הייתה מעצבת אופנה מוכשרת, אבל היא הפסיקה לעבוד. ולא עבדה מאז.
היא ירדה במשקל ונשארה רזה מאד.
ההליכים גמרו אותה. את הכסף שלה, את הירושה שקיבלה מאביה ונותרה לה רק אימה שמימנה ללא גבול את ההליכים הבלתי נגמרים. היא אמרה לי באנגלית רהוטה הוא מתעלל בי באמצעות בית משפט.
לא הבנתי מה זה אומר. נכנסתי לתיק ולא ידעתי שאנהל אותו עד לפני שנה כשהילדה חגגה יום הולדת 18.
היא לא חגגה אותו עם אמה. היא מנוכרת ממנה כבר מגיל 16. כבוד השופט ארז שני, שופט המוקד המוכשר ביותר בתהליכי ניכור הורי לא הצליח אפילו לשוחח עימה או לחייב אותה בטיפול. כי אי אפשר באמת להכריח ילד בן 16 ללכת לפסיכולוג. ולמרות שהזהרנו שזו התוכנית המקורית של הגרוש, לא עזר דבר. הוא עבד בזה דרך מערכת המשפט. והכניע. את יוליה אבל גם את אלכס לתכתיביו. עם יוליה באיומים ותביעות. ועם אלכס באמצעות מניפולציות אינסופיות על כמה הוא זקוק לה וכמה קשה לו כשהיא לא אצלו.
זוהי תוצאה של 14 שנים של משפטים בלתי נגמרים תוצאה ידועה מראש. החלשת האם, פגיעה בה, התעללות מתמשכת באמצעות מערכת המשפט. אלימות משפטית.
אז כן , כאב לי כשראיתי הבוקר כתבה ענקית בעיתון 7 ימים בה לא רק ששמי לא הוזכר, נדמה כי נתונים, וחלקים שפרסמתי נלקחו מוחזרו ונכתבו מחדש כרעיון של מישהו אחר.
אז אכן מדובר עבורי באירוע לא קל. אתה כמו קורא את מפעל חייך נכתב על ידי אחרים שזוכים להכרה. ואכן לא כתבתי תזה או דוקטורט אז על מי אני מלינה? על עצמי אולי..
רוצה לאמר שמחד אני שמחה שסוף סוף מתחילים להכיר באלימות הקשה ביותר להוכחה, אלימות חוקית, זו שהגדרתה חמקמקה, כמעט פלואידית. ומאידך עצובה שלא העמיקו למחוזות עליהם אני מדברת.
אתמול בערב, כבכל שנה מזה 7 שנים נערך ערב לזכרם של קורבנות האלימות כלפי נשים ברמת השרון. על הערב הזה אחראית הנשמה הענקית עו”ד תרצה שובל. Tirtsa Shoval
נשאו בו דברים אנשים רמי מעלה ותפקיד, סגן ראש עיריית רמת השרון, יו”ר לשכת עוה”ד מחוז ת”א עוה”ד עמית בכר, חברת מועצת העיר הגב’ דוברת וייזר ועוד.
כמו גם הגיע לשאת דברים נדיה אמינוב, שסיפרה בדמעות את סיפורה של אחותה טובת הלב שכולם אהבו ילנה גרנברג ז”ל. שנרצחה ע”י מחזר להוט.
היה שם גם אחיה הקטן שעמד על הבמה בעיניים גדולות ועצובות, החזיק כוס מים רועדת ביד ולא אמר מילה. האמת הוא לא היה צריך המבט שלו אמר הכל. הדמעות זלגו רק מלראות את האין. הריק שנשאר אחרי הרצח המזעזע הזה.
ואני. שבאתי להסביר שאפשר לרצוח למישהי את הנשמה גם בלי לרצוח אותה באמת. אפשר לרצוח לה את הערך העצמי, לגרור אותה במסדרונות ביהמ”ש ימים על ימים, שירצחו לה את התפקיד בעבודה ואת כל החסכונות. את ההזדמנויות שהיא לא תראה נקרות בדרכה, כי החושך של ההליכים יאפיל על כל היום יום שלה, את הזוגיות הבאה שהיא לא תצליח להחזיק בשל המתח שהיא חיה בו בגלל הדיון הבא או התביעה הבאה.
אפשר להיות אלים גם בלי סכין או אקדח, אפשר באופן חוקי, אפשר כל יום בלי לחדול. אפשר לרצוח במילים, אבל אפשר גם לרצוח באמצעות מערכת המשפט עצמה.
אלימות משפטית יש דבר כזה.
ובנימה חיובית אוסיף, חימם את ליבי שקולגות שיודעים שזה הדגל שאני נושאת שנים כתבו לי הודעות בפרטי. היי איימי זה מושג שלך לא? זה את מסבירה כבר שנים?
תודה לכם.
שבת שלום.
