מעגל הקסמים של הלחץ

או

איזה כישורי חיים צריכה אישה כדי להתמודד עם העומס?

• זהירות לא פוסט שיווקי –

מעגל הקסמים הבלתי נמנע של העידן הזה מעמיד אותנו בפני התנהלות יומיומית קשוחה במיוחד. כן, כן, אותנו הנשים.

אני כבר רואה את הפוסטים הזועמים של הגברים, (האמת כבר קצת התרגלתי אליהם, מחכה שישכנעו אותי שבאמת גם הם כמונו מנסים להתמודד עם אותם קשיים אבל עד היום הם לא הצליחו) אז אין מה לזעום, לגברים יש קשיים הם פשוט אחרים.

לפעמים אני מסתכלת על הלו”ז (עבודה בלבד) שלי לאותו היום, ויודעת שבקלות הוא היה ממלא יומן של 2 אנשים לפחות. בנוסף אני צריכה להיות אמא ,לאכול בריא, לעשות מדיטציה, ללמוד משהו, להתאמן, להחזיר טלפונים לחברות, אולי להפגש, להתייחס לבעלי וגם לישון, אם אני לא ישנה אז אין סיכוי שאצליח לעשות כלום מזה, אני פשוט מיד בוכה.

זה כל יום. עומס לא הגיוני. תוסיפו פקקים בדרכים, נהגים עצבניים ובירוקרטיה.
האם אני מספיקה הכל? לרוב (הרגלי חיים מהודקים). האם בכל החזיתות אני בדיוק מה שרציתי ותכננתי? לא. ואז מרוב עומס ולחץ עולות בי שאלות,

לפעמים אני שואלת את עצמי, למה גזרנו עלינו את השוויון? מה היה אכפת לי שהוא יפרנס יביא כסף ואני אישאר עם עבודות הבית ורק שיהיה לי שקט?

לפעמים אני שואלת את עצמי למה ליגדול? בשביל מה הייתי צריכה עוד לקוחות, מה היה אכפת לי להישאר אני עם התיקים שלי, שניים, שלושה, שישה, עם חשבוניות מרשרשות מנייר לא תלויה בעובדות, במנהלות משרד, בעוזרות אישיות בלו”ז. רק אני, כותבת כמו שאני רוצה, בלי עקוב אחר שינויים?

לפעמים אני שואלת את עצמי, בשביל מה כל הטרוף הזה? למה לא יכולתי פשוט להסתפק בלהיות אמא. הייתי אמא ללא רגשות אשם, כזו שמבשלת כל בוקר קציצות או שניצלים או גם וגם, ומחכה לילדים שיחזרו מבית ספר, בלי לקוחות תובעניים, בלי מיסים, בלי רואי חשבון, בלי תלונות , בלי מלחמות רק אמא. מושלמת כזאת עם כל הזמן שבעולם.

לפעמים אני שואלת את עצמי, בשביל מה אני צריכה את הסלולרי הזה? אני זוכרת שנים שללקוחות היה רק את מס’ הטלפון במשרד, אם הייתי בדיון היו משאירים הודעה כתובה על פתקית. או שולחים פקס מנייר שלא יכולתי לפספס וחיכה לי על השולחן. ואם הייתי במשרד הייתי עונה.

לפעמים אני שואלת את עצמי אם הייתי בבית אם הוא היה יותר נקי מאשר המנקה שמנקה אצלי היום? אם הוא באמת שופך אקונומיקה כמו שאני אוהבת ומנקה את החלונות אפילו שחורף?

לפעמים אני שואלת את עצמי אם היה לי יותר זמן לפנק את בעלי, להכין לו ארוחות כל יום, לסדר לו את הארון שהוא מצליח לבלגן כל שבועיים, לסדר לו את ארגז הכבלים שזרוק במחסן, אם הזוגיות שלנו הייתה יותר טובה?

לפעמים אני שואלת את עצמי אם זה בכלל שווה כל העומס, הלחץ , הלו”ז, שאין לי זמן לעצמי, שאני מסתובבת לכל מקום עם 2 מזוודות מלאות רגשות אשם. אחת מאז שיצאתי לראשונה מחדר לידה לפני יותר מ 22 שנה, והשניה היתה שם גם קודם, מלאה באשמה על מה שאכלתי, מה שלא אכלתי, מה שלא התאמנתי, מה שלא הספקתי, מה שלא המצאתי, לא כתבתי, לא ניצחתי, לא הצלחתי, לא ידעתי, לא ניחשתי, לא הרווחתי, לא התפרסמתי, לא שיווקתי, לא ארגנתי, לא למדתי… והיא רק גדלה עם השנים ועם הפרפקציוניזם והביקורת העצמית.

בשבוע שעבר הקלטתי פודקאסט עם אחותי.

הזמנתי אותה לראיין אותי על הספר שלי, אלה היו שעתיים מצחיקות, מרגשות, מביכות, היא גילתה עלי מלא סודות, שאלה שאלות אישיות, יצא באמת באמת מדהים. (יפורסם בקרוב) אבל בסוף הפודקאסט היא שאלה אותי מה הספר הבא שאני אכתוב?

ואני מיד אמרתי שכבר התחלתי והספר הפעם יהי משפטי, ספר על אלימות משפטית.

והיא שאלה אם היא יכולה להציע לי לכתוב ספר אחר, ספר שיעזור להרבה יותר אנשים ובעיקר יעזור לי. היא אמרה כ”תבת ספר על התקפי חרדה ואיך מטפלים במשבר ועכשיו את אלופה בזה. אז עכשיו תכתבי ספר על חמלה עצמית, כי אחותי, אין לך את זה”.

אז אני כנראה לא אכתוב על זה ספר פשוט כי זה לא הפורטה שלי. אבל אני כן יענה לעצמי על השאלות האלה עם חמלה עצמית.

אם הלו”ז שלך ריק, או שפוי, את בדיכאון. את אוהבת עומס. את לא אוהבת לחץ. לחץ זה רק נקודת מבט על עומס. מי שמביא את הלחץ לסיטואציה זו את. עומס הוא דבר טוב. את עמוסה לעייפה בעבודה שאת אוהבת. הלחץ הוא תוספת שלך לענין. שחררי את הלחץ ותגידי לעצמך אני עמוסה, אני צריכה לאוורר קצת את הלו”ז ואם השבוע אי אפשר כי יש דיונים צפופים, אדאג לזה בשבוע הבא ואפילו אקח יום חופש או אנעץ לי ביומן איזה נסיעה לחופשה שיהיה לי למה לחכות. אין לחץ בעולם. את הלחץ.

אפשר ורצוי לסנן את כל מה שנכנס דרך הסלולרי. לא לענות לכולם, תמיד באותו הרגע. אפשר להגיד עכשיו אני שלוש שעות לא עונה. ובזמן הזה להתרכז באופן מלא במה שאני רוצה. את מייצרת לעצמך לחץ בזה שאת לא מסוגלת לראות עיגול אדום שממספר את כמות ההודעות שלא קראת. את לא צריכה לשנוא את הסלולרי פשוט להבין שאת לא עובדת אצלו אלא הוא אצלך. את עונה כשאת מחליטה/יכולה/רוצה. והשמיים לא יפלו אם תעני מחר.

את ישנה! כי את חייבת רוצה וצריכה. כי את דואגת לגוף שלך דבר ראשון. כי הוא המכונה שצריכה לשרת אותך עד יומך האחרון. מאותה סיבה יש לך כללים לאכילה. נכון לפעמים את חורגת. נו אז? 48 שנים את בדיאטה ועדין את לא רזה, אז כנראה שזה לא מאד משנה.

תכירי בזה, איימי, שיש תקופות. תקופות שאת יותר יכולה ותקופות שהעולם קצת מתהפך בחוץ ומשפיע לך גם על הבפנים. מהפכות משפטיות, פיגועים, רעידות אדמה, או סתם חורף קשוח שמחשיך כבר בארבע וחצי ומחשיך לך גם קצת את הנשמה. זה לא לנצח תכף מרץ ופסח האביב בפתח ואיתו גם הרצון לסלט ולא לדייסת שיבולת שועל עם שוקלד ועוגת שמרים. או פחות.

את אוהבת לנקות את הבית? לכבס? לגהץ? לא! אז מה זה משנה איך המנקה מנקה? העיקר שאת עושה את מה שאת אוהבת וזה מאפשר לך לשלם לו.

זוכרת את תקופת הסגר? כן, זה שאילץ אותך להישאר בבית. איך בישלת כל יום ארוחות, מרוב חוסר עומס, גם אפית, רידדת, הטפחת, אידת, הקפצת, הקפאת, הוספת לכל הנוכחים 5 קילו תוך 3 חודשים. ורק חיכית לחזור לשחמט המשפטי, לאסטרטגיה, לאתגר האינטלקטואלי, ללקוחות, ללו”ז .

ואחרונה חביבה והכי חשובה: האימהות.

יש לי חברות שגידלו ילדים. ויש לי חברות שהילדים שלהם גדלו עם אופר. ראשית כל הילדים מוצלחים, בריאים נפשית, ויודעים שאוהבים אותם מאד.

היום קראתי משפט שנועם חורב הגאון כתב בנושא אחר על אמא אחרת: “צעיף האשמה שהיא נוהגת להתעטף בו בשגרת האימהות שלה התארך והתארך והתלפף סביבה, עד שכיסה אותה לגמרי והשאיר ממנה רק חריצי עיניים”

הקשר הבלתי נמנע בין אימהות לאשמה. שתי האמהות שסיפרתי לכן עליהם מרגישות אשמות. האחת שלא היתה מספיק עם הילדים והשניה שהיתה עם הילדים לא עשתה קרירה ולא חינכה אותם להיות מצליחנים, אין לה מספיק כסף לתת להם את מה שהיא רוצה.

האחת שכמעט לא דיברה עם הילדים במשך היום כי הייתה בעבודה, השנייה כי הילדים אכלו לה את הראש והיא צרחה עליהם.

צעיף רגשות האשמה ילפף בכל מקרה. אז לפחות אני נותנת משמעות וערך.

מקבלת הודעות מלקוחות מרוצות שאני “מצילה להם את החיים”. עוזרת להם לצאת מחושך לאור. ועל הדרך מפרנסת בכבוד את הילדים שלי.

לגבי הזוגיות. אם הוא אוהב אותך ואתם חברים טובים. הוא יפרגן לך בכל שלב שאת מצויה בו בחיים.

ובעיקר פשוט לנהוג אם עצמך אחרת. בחמלה עצמית. קצת פחות לחץ, קצת יותר אהבה עצמית. כזו שתאפשר לך לעמוד במטרות שאת שמה לעצמך, לא כי משהו מכריח אותך, כי את בוחרת להיות.

בוחרת להיות האמא הזו, שאוהבת גם את עצמה, שנותנת דוגמא באמצעות התנהגות, שלומדת, מתאמנת, אוכלת בריא, מסדרת לעצמה הפתעות קטנות ביומן, פגישה עם חברה, או מסעדה עם הבעל, מסאז’ עם עצמך או טיפול פנים. כל אחת ומה שעושה לה ניתוק. מה שנותן לה אנרגיה לקיים את היום יום הקשוח שלנו. וכל מה שמוריד לה קצת את האשמה.

מוקדש לכל הנשים שאני אוהבת❤️