אני בספק אם כשקבעו את שם הסדרה, “דנה קמה” מישהו תאר לעצמו שדנה תצטרך לקום.
אולי כשהם כתבו “דנה קמה” הם דיברו על איך קמה לנו, למדינת ישראל, מדינת הלכה יש לאמר, הטראנסג’נדר הכי מפורסמת בעולם.
מי שלא יודע את הנתונים המדהימים על דנה אינטרנשיונל, לא יודע שהיא שברה תקרות זכוכית, פירקה מוסכמות, גרסה עכבות, שינתה דעת קהל, הפכה להיות מיינסטרים כשלהגיד מצעד הגאווה היה עדין מילה גסה.
אמיצה, הולכת אחרי הלב שלה.
דנה לא קוריוז. דנה היא דנה.
היא מודעת לעצמה עד כאב.
אני שונאת תוכניות ראליטי, לא תמצאו אותי מציצה להשרדות או לאח הגדול, גם לא לתוכניות בחו”ל. ראליטי מבחינתי זה ללכת לעבודה, גם ככה המקצוע שלי זה להציץ לאנשים לחדרי המיטות, לנישואין כושלים למערכות יחסים, למשפחות, הצצה נוקבת ישר לקרביים.
אז מי שזה חסר לו בחיים שייהנה ויצפה בראליטי, רוב התוכניות היום ממילא מספקות לנו הצצה צהובה לעולמם של ספורטאים, בשלנים, נוער, זוגיות וכו הכל תחת איזה מצלמת גו פרו שתקועה להם בראש. חוץ מבשרותים אפשר לראות הכל. אותי זה משעמם. כשאני צופה בטלוויזיה אני מחפשת אסקפיזם לא את מה שיש לי תועפות ממנו, החיים עצמם.
לא ככה המצב עם “דנה קמה”.
לא שהבמאי איזה גאון, או הצלם והעורך מיוחדים. לא.
בגלל דנה, בזכות דנה, בזכות שי כרם דרורה אביבה ולימור. האנשים שמקיפים אותה והמערך תמיכה שהקימה לעצמה. למה?
פשוט כי היא דנה. ברור לכל שהיא תומכת בכולם, מממנת את כולם, עוזרת לכולם. והם מצידם סופגים ממנה קצת קפריזות אבל לא משאירים אותה לבד.
כל דמות בתוכנית הזאת עגולה, שלמה , מודעת לעצמה. אי אפשר לצחוק עליהם רק איתם, פשוט כי הם יודעים בדיוק מי הפרסונה שלהם וככה הם חיים.
דנה מנצחת על תזמורת המודעות העצמית הזאת בחדות. היא יודעת להפריד בין הדמות אליה היא נכנסת, דיוה, כשהיא נכנסת לאירוע או לחדר מלא באנשים. ויודעת לצאת ממנה כשהיא עם המשפחה שלה, החברים שלה הם המשפחה שלה.
היא גם תגיד, “רגע שי, תן לי להיכנס לדמות”.
היא יודעת מה אתם רוצים לראות, לשמוע, להתבדר ממנו, היא תיתן לכם מופע עד הסוף. של קפריזות צעקות בלאגן, דיוה אמיתית.
היא לא תוריד מעצמה את המחוך השחור לא חשוב היכן תופיע והאיפור יהיה מדויק. זוהי דנה. מרצה.
ואז
אז היה ארוע משפחתי שככל הנראה לחצו עליה להגיע אליו. (אני בטוחה שלו משהו מהפמליה שלה, בטח שי כרם, שהוא גאון בני עצמו, היה חושב שזה יהיה סופו לא היה עושה את זה לעולם, גם לא בשביל מיליון ₪. שזה הסכום שדנה קיבלה מ”יס” כדי לעשות את הסדרה, הסכום הגבוהה ביותר שניתן לאדם בתוכנית ראליטי. כל החברות האחרות העדיפו לחלק את המשאבים. “יס” הימרו על דנה וצדקו).
דנה הייתה חרדה מאד מלהגיע לאירוע הזה. הייתה שם משפחה מורחבת שדנה לא פגשה לפחות 15 שנה וזה הלחיץ אותה מאד.
היא גם ידעה בדיוק שאם תגיע הפוקוס לא יהיה על הכלה היפה, האחיינית שלה, היא קיוותה שאם תקנה לה את שמלת הכלה זה ישחרר אותה מהמחויבות להיות שם, אבל לא ויתרו לה, שי בעקש, היא לא יכולה לסרב לו. וכל שיגורה בא לה. כך ממש היה.
היא הגיעה לחתונה, ולא הניחו לה לרגע. לא באוכל, לא בריקודים, לרגע.. אם הייתי יכולה להגיע לשם ופשוט להדוף את כולם עבורה הייתי עושה את זה. כאב הלב לראות איך כל אחד חושב על עצמו על התמונה שהוא ממש חייב לעשות איתה, ממש עכשיו ואף אחד לא חושב עליה.
אבל היה לזה מחיר.
דנה עברה דרך הפחד, עבור שי, עבור אחותה, עבור הסדרה. והתמוטטה.
הצילומים הפסיקו. אני ניחשתי שזה היה לה יותר מידי והיא שמה גבול, לא דמיינתי את הפוסט שדנה העלתה אתמול. פוסט מצמרר..
דנה התמוטטה. התמוטטות עצבים.
דכאון חרדה, עצב, חוסר תפקוד, חוסר רצון לקום בבוקר. היא יכלה להצניע את זה. בוודאות אף אחד לא היה מדליף את זה. זה הרי כבר קרה מזמן בזמן הצילומים.
אבל לא דנה. שלמרות האיפור הכבד, התחפושת, התוספות שיער, הפאות המחוך השחור, למרות הכל היא הדבר הכי אותנטי שתפגשו על המסך
דנה כתבה פוסט. “העצב והדיכאון השתלטו עלי כמו מפלצת רעה שבלעה אותי לתוכה. הבוקר בא ולא בא אלי.”
“לא נתתי לעצמי להיות חלשה ופתאום זה קרה בבת אחת בעוצמה. נשברתי”.
דנה אינטרנשיונל גיבורה.
חלשה פגיעה, ללא בושה מצהירה קבל עם ועדה למעשה, אני אנושית. הייתי צריכה טיפול. ואשפזתי את עצמי בשיבא לשבוע ויום. היא מדייקת.
כן בעידן שבו כולם ייקחו כדור נגד כאבים, טיפול כימו לסרטן וזריקה להרזיה, דנה מצהירה הקידמה עוזרת גם לנפש. כשחייבים אז חייבים.
ואני בטוחה שזה לא היה לה קל. כשדנה חשבה להזריק בוטוקס לקח לה כל כך הרבה זמן להשלים עם זה, היא חרדה מכל טיפול רפואי. אם היא הלכה לבית חולים שיבא ואשפזה את עצמה זה היה הכרחי.
דנה היא הגיבורה שלי.
היא לא הסתירה את הפגיעות, את השבירות, את האנושיות. היא ראתה שהיא במשבר וניהלה אותו.
דנה קמה, מהמשבר שלה, מהדיכאון, העצב המעכל, חוסר התפקוד, כמו ספינקס, כמו עוף החול, מתוך השאול של עצמה. קמה וצילמה ועלתה על במות שוב. לא רק בארץ, בעולם.
היא עלתה על מטוסים, התראיינה שוב, נתנה לכולם לגעת לה בנשמה לצלם אותה, היא התמודדה.
ונתנה לנו במתנה את השיעור הכי חשוב:
אפשר לקום
חייבים לקום
יכולים לקום
זה לא בושה ליפול
זה גאווה לטפל במה ששבור
יש חיים אחרי
אין מי שלא יזדהה עם דנה.
ספקטרום הדיכאון הוא רחב מאד. מבאסה קטנה ויום של בכי, לדיכאון בשל אירוע אמיתי שמפעיל את שריר העצב ועד לדיכאון קליני מאז’ורי.
ההבדל הוא איך מטפלים ומתי. כמה מהר נודה בפני עצמינו שזה דורש טיפול.
אל תתביישו להיות אנושיים. מספיק לראות חדשות במדינה שלנו כדי להיכנס לדיכאון. מספיק יום זיכרון אחד, או קטל מטורף בכבישים, או הפגנות מחאה בשל רפורמה שמאיימת על קיומנו.
זה בסדר שקשה להכיל את זה. לא כולם שווים ולא לכולם קשה באותה מידה. כל אחד מיוחד.
זה בסדר להיות אתם!
אין דבר שהייתי רוצה יותר מלהעניק אישית לדנה את הספר שלי “סערות לא נמשכות לנצח” שמוכיח כמה כולנו בסוף דומים.
רקמה אנושית אחת חיה, גבר או אישה.
אם דנה קמה, גם אתם יכולים.
