המקרה הזה הופך לי את הבטן מהרגע שקיבלתי את ההחלטה הזו, והוא מדאיג וחמור, ואומר לנו משהו שכדאי שנשמע.
עד עכשיו שתקתי.
הסיפור של ירון החל כבר לפני 3 שנים. ירון אדם דתי, נישא בשידוך למיכל ע”פ החלטת הרב. מעט ידע ירון על מיכל, אבל היתה יפה וכחולת עיניים, והרב המליץ על שידוך.
כשמיכל היתה בחודש תשיעי עם בנם הבכור, היא חוותה אפיזודה נפשית קשה מאד. היא אושפזה, ילדה בבית חולים וחזרה מיד למחלקה פסיכיאטרית סגורה. ירון ההמום קיבל לידיו תינוק בן יומו ואשה במצב נפשי קשה.
אבל ירון אדם חזק וירא שמיים, והוא טיפל בשניהם במסירות. כשמיכל חשה טוב יותר היא סבירה לו כי היא לא רוצה להשאר נשואה לו, היא לא מעונינת להיות אמא והיא רוצה לגור בקהילה סגורה שתגן עליה. ירון היה שבור. הוא חשב שהיא תחלים וזה יהיה מאחוריו ויחד יגדלו את מיכאל. אבל היא עמדה על דרישתה.
ירון ומיכל נגשו לבית הדין הרבני, ירון עם דמעות בעיניים ותינוק בן חצי שנה, אמר לרבנים שהוא רוצה שאשתו תהיה מאושרת ויעשה מה שהיא תבקש.
והיא אמרה.
אני רוצה גט. ואני לא מעוניינת בילד אני יודעת שירון יטפל בו במסירות, אני לא מסוגלת.
ואכן, ירון ומיכל התגרשו ירון גידל את בנו לבד.
כעבור כשנתיים ביקשה מיכל לחזור לחייו של מיכאל. ירון שמח מאד, הוא רצה שלבנו תהיה אמא וגם סבר שתקל עליו בגידולו. לאחר כמה חודשי מפגשים עם אמו החל מיכאל לחזור מהמפגשים מוסת, עצבני, וחרד.
מיכאל החל לצעוק על ירון אתה הרבצת לי וגם סבא וסבתא מכים אותי. ירון ההמום שוחח עם מיכל שהבהירה לו שהיא הגישה תלונות במשטרה כנגדו וכנגד הוריו.
המשטרה כמובן סגרה את התלונה, הם הבינו לבד, מיכל ממש עברה לגור שם, בתחנת המשטרה, הגישה כל יום תלונה הזויה יותר מקודמתה, סיפרה לכולם סיפורים כשכל פעם הסיפור היה שונה לגמרי ומנותק מהמציאות. הם הבינו שמשהו אצלה לא תקין וביקשו מהעו”ס להרחיק אותה מהתחנה.
ירון עצר את הביקורים וביקש ממיכל לקבל טיפול. מיכל כתגובה פתחה בהליכים משפטיים בבית הדין הרבני בטענה שירון הורה מנכר ומונע ממנה את בנה. כאילו לא היו דברים מעולם.
מיד הגשנו לבית הדין את כל הסיפור, כולל מחלתה של מיכל. כבר בדיון הראשון בית הדין הבין במה מדובר והפציר בה לקבל טיפול מתאים וקבע ביקורים במרכז קשר.
מיכל נעלמה.
חלפו כמה חודשים ושוב, עשרות בקשות חדשות לבית הדין הרבני ותלונות במשטרה, ושוב דיונים, בכל פעם מגיע עורך דין אחר מטעמה, שסבור כי הוא מגיע להציל אמא שאיבדה את בנה לטובת הורה מנכר. בדיון עורכי הדין מבינים שהיא מסרבת להערכות פסיכיאטריות ולכן צריכה לפגוש את מיכאל במרכז קשר ולא חוזרים עוד.
כמובן שבמקביל כבכל תיק משמורת שירותי הרווחה מעורבים. מוגשים תסקירים, כולם אומרים אותו דבר יש לבצע בדחיפות מסוגלות הורית ובדיקה פסיכיאטרית האם כרגע מסוכנת למיכאל.
מרוב שהיא רוצה להיות אמא, היא חונקת אותו באהבה, מאביסה אותו באוכל גם כשהוא לא רעב, משתוללת אם הוא לא מגיב על פי רצונה ובעיקר מסבירה לו שאבא רע. אבא גונב אותו, אבא מרביץ לו ועוד.
כעבור עוד כמה חודשים האם מתעקשת לא לבצע בדיקה פסיכיאטרית ודורשת עוד דיון נוסף. לאחר שהיא נפגשת מזה כמה חודשים במרכז קשר בעיר דתית בפיקוח עו”ס חרדית. עוד היא אומרת, שרותי הרווחה מוסתים נגדי כי הם לא דתיים.
ביה”ד מזמין לדיון בפעם השלישית את שירותי הרווחה, מגיעות שלוש עו”ס, מי שמכיר את התחום יודע שזה חריג, אבל גם התיק הזה חריג.
הם מבינות שביה”ד מערים קשיים ובודק אותן בציציות כי הם לא מוסד דתי והן הגיעו עם ארסנל שכלל את מנהלת התחנה, עו”ס לסדרי דין ועו”ס חוק נוער.
ביה”ד הזמין לדיון גם את העו”ס ממרכז הקשר לתת דיווח.
הדיווחים כולם אומרים אותו דבר, לא חשוב אם הן חרדיות או חילוניות, האם מסכנת את הילד סכנה ממשית ועל הפיקוח להמשיך, מסבירות לביה”ד כל אחת בדרכה את המורכבות ומתנגדות נחרצות לבטל פיקוח. כולן פה אחד ממליצות על בדיקת מסוגלות הורית.
ואז זה קורה.
ביה”ד מוציא החלטה: למרות מה ששמענו האם תקבל את הקטין ללא פיקוח ואין צורך במסוגלות הורית. (רק אציין שלאם אין רשיון נהיגה והיא עברה 50 ק”מ ממקום מגורי הילד כי התחתנה בשנית).
הלם. שוחד? אני שואלת את עצמי. והודפת את המחשבה.
מיד מגישה בקשה לעיכוב ביצוע ומקבלת. וכן ערעור לבית הדין הרבני הגדול.
ביה”ד הרבני הגדול הוא ערכאת הערעור של בית הדין הרבני. ביה”ד הרבני האזורי כפוף להחלטותיו לפי חוקי המדינה ממש כמו שבית המשפט למשפחה ובית המשפט המחוזי כפופים להחלטות בית המשפט העליון. ובתי הדין הרבניים כפופים לחוק המדינה.
הוגש ערעור ונוהל דיון ארוך מאד בבית הדין כרבני הגדול שבחן את כל נתוני המקרה וגם את ההסטוריה שלו. מיכל היתה מיוצגת, ובית הדין הרבני הגדול קיבל את הערעור.
וכך כתב:
״דין הערעור להתקבל. האם לא תקבל את הקטין ללא פיקוח וללא בדיקת מסוגלות הורית. יש להחזיר את התיק לביה”ד האזורי שיחליט על הגורם המבצע את הבדיקה״
עוד הביע בית הדין הרבני הגדול את פליאתו על ההחלטה לתת את הקטין ללא פיקוח כנגד כל המומחים שקבעו כי חייבים פיקוח ובדיקה.
עד פה מערכה ראשונה. תיק מורכב קשה נפשית אבל יש החלטה ברורה שעולה בקנה אחד עם החוק הפסיקה הצדק וההגיון.
מערכה שניה- הטרוף מתחיל.
ביה”ד האזורי מקבל את פסק הדין ובמקום לקבוע גורם טיפולי הוא מביע זעם רב על בית הדין הרבני הגדול
ראשית הוא נוזף בבית הדין הרבני הגדול, “צר לבית הדין שביה”ד הגדול התערב בתיק…באופן שלענ”ד גורם נזק רב”
ממתי ערכאה נמוכה נוזפת בערכאה גבוהה ממנה, ועוד טוענת שהיא גורמת נזק? חכו זה לא השיא.
“עכ”פ למרות שע”פ ההלכה איננו מחוייבים לפסיקת ביה”ד הגדול” ההלכה קובעת ולא החוק. החוק מכפיף אותנו אבל אנחנו הולכים ע”פ ההלכה. ולפי ההלכה אנחנו לא מחוייבים לציית להחלטות בית הדין הגדול. תגיד ההחלטה תקבע חלוקת זמנים לאם.
דעה נוספת של אחד מהרבנים בהרכב, היא כי יש להתעלם כליל ולקבוע הסדרים מחוץ למרכז קשר.
ולבסוף הדובדבן:
“יש להפנות את התיק להרכב אחר…”
מה קורה פה? זה מאד פשוט
מהפכה מלמטה. אנחנו רק לפי ההלכה, אנחנו לא מכבדים חוק מדינה, לא מענין אותנו מומחים, או פסיכולוגים, עובדים סוציאליים או חוות דעת. לפי ההלכה ילד צריך לפגוש באימו ולא יעצרו אותנו. גם לא ביה”ד הגדול כי אנחנו לא מחוייבים לחוק. ואם לא נוח לכם אז תחליפו הרכב!
לא בטוח שאתם מבינים עד כמה חמורה ההחלטה הזו. מעבר לגזר הדין לילד, לאב הדואג.
זהו גזר דין קשה למדינת ישראל השסועה. שבעת הזו נלחמת על ציביונה החילוני והדמוקרטי. ובאופן עובדתי אנחנו מפסידים במערכה הזו.
כי אם השופטים שלנו בבתי הדין הרבניים לא מקשיבים לבית הדין הגדול למה שיקשיבו למשהו בכלל.
והנה זה כבר כאן, זה אצלכם בבית. החלטות שיפוטיות על פי ההלכה
איפה זה יעצור?
מערכה שלישית ומפתיעה
הבוקר נשלחה באופן עצמאי החלטה מבית הדין הרבני, שהם חוזרים בהם ופוסקים על פי בית הדין הרבני הגדול.
האם זה בגלל שכבר ביצעתי פניה לתקשורת? האם משהו שם פתאום הבין את גודל הטעות?
אני לא יודעת. אני רק יודעת שזה קרה ואי אפשר להעלים את זה.
